בש"פ 3013/00 באסל גזאווי נ. מדינת ישראל

1.לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה, מיום 18.4.00, מפי השופט ח' פיזם, בה נתקבל ערר על החלטת בית משפט השלום בחיפה, מפי השופט א' הבר, לפיה הוחלט על שחרור העוררים לחלופת מעצר.

2.ביום 30.3.00, הוגש לבית המשפט השלום בחיפה כתב אישום בת.פ. 2651/00, המייחס לעוררים עבירת פציעה בנסיבות מחמירות (עבירה לפי סעיפים 334 ו- 335(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז1977-).

3.על פי האמור בכתב האישום, ביום 15.3.00, בשעות הערב, תקפו העוררים קצין משטרה ממשטרת מרחב הגליל. עורר 2 תקף את קצין המשטרה באמצעות מחסנית הרובה שבידו, כתוצאה מכך נגרמו לקצין שני פצעים בראשו. עורר 1 דקר אותו בעכוזו באמצעות סכין, וגרם לו לפצע. מחומר החקירה עולה כי הקצין הותקף על-ידי חבורה של צעירים, שהתגודדו ברחוב, התקבצו סביב הקצין הפילוהו ארצה והכו אותו במכות ידיים ובבעיטות. כנגד מעורבים נוספים בתקיפת הקצין הוגשו כתבי אישום נפרדים.

4.בצמוד לכתב האישום הוגשה לבית משפט השלום בקשה למעצר עד לתום ההליכים (ב"ש 2444/00), בשל חשש לשיבוש הליכי משפט או להשפעה על עדים. ביום 10.4.00 הורה בית משפט השלום על שחרור העוררים לחלופת מעצר בתנאי "מעצר בית". באשר לתשתית הראייתית לכאורה, בית המשפט הסתמך על ראיות נסיבתיות ועל תמליל שיחה שהתקיימה בין קטין שנכח בזירת האירוע לבין מדובב. על פי תמליל השיחה, קישר הקטין את שני העוררים לבין המעשים המיוחסים להם בכתב האישום. העוררים הכחישו את מעורבותם בפרשה. בית המשפט קבע כי "ניתן לומר שקיימות ראיות לכאורה כי שני [העוררים] אמנם עברו את העבירות המיוחסות להם בכתב האישום". בא-כוח העוררים לא חלק על כך שקיימת עילת מעצר.

5.עם זאת, בעניין טענת המדינה בדבר חשש לשיבוש הליכי משפט, שנסובו סביב איומים שהופנו כלפי אותו קטין, בית המשפט מציין כי מדובר בתלונה על איום שאיננו קשור לעוררים אלא לאדם אחר. לכן קובע בית המשפט כי לא הובאו בפניו עובדות שיש בהן כדי להצביע על חשש ממשי להשפעה על עדים. בנסיבות אלה סבר בית משפט השלום כי ניתן להשיג את מטרת המעצר באמצעות "מעצר בית". נקבע כי עורר 1, המשרת שירות סדיר בצה"ל, ישהה בבסיסו, בחופשותיו יתגורר בבית אחותו ובהיותו בכפר מרר ישהה ב"מעצר בית" מלא. עורר 2 נשלח ל"מעצר בית" מלא בביתו של מר כחלוני. שחרורם של שני העוררים עוכב ל48- שעות, כדי לאפשר למדינה להגיש ערר.

6.ואמנם, המדינה הגישה ערר על ההחלטה לבית משפט המחוזי בחיפה (ב"ש 1991/00). סגן הנשיא, השופט ח' פיזם, החליט ביום 18.4.00 לקבל את הערר. בית המשפט קבע כי יש ראיות לכאורה למעורבות העוררים בתקיפה וכי עצם העובדה שהיה ניסיון באותה פרשה להשפיע על הקטין שאמור להיות עד תביעה, יש בה משום חשש של השפעה על עדים, גם לגבי עניינם של העוררים. כן ציין בית המשפט כי העורר 1 הוא אסיר ברשיון וכי יש לו הרשעות קודמות רבות, ובכלל זה בעבירות אלימות תוך שימוש בנשק. בהחלטתו הורה בית המשפט המחוזי כדלקמן:

אני מקבל את הערר, ומורה על מעצרם של [העוררים] עד ליום 13.07.2000, זאת בהנחה שעד אז יסתיים משפטם של [העוררים]. מכל מקום, אם לא יסתיים משפטם, ישקול בימ"ש קמא לאור הנסיבות ומצב ההליך המשפטי, אם ועד כמה יש להאריך את מעצרם של המשיבים או לקבוע במקום זה חלופת מעצר.

7.על החלטה זו הוגש הערר שלפניי. ב"כ העוררים שב והעלה טענות בדבר היעדר תשתית ראייתית לכאורה. הוא טען כי אין להסתמך על תמליל השיחה בין הקטין למדובב וכי עורר 2 כלל לא נכח בזירת האירוע. כן שלל ב"כ העוררים את קיומו של חשש להשפעה על עדים. בא-כוח העוררים ביקש להשיב על כנה את החלטת בית משפט השלום ולשחרר את העוררים לחלופת מעצר. לטענתו, בית המשפט המחוזי התערב במסקנותיו של בית משפט השלום מבלי לבדוק כלל האם ניתן לשחרר את העוררים בחלופת מעצר. טענה נוספת מכוונת נגד החלטתו של בית המשפט להגביל את משך המעצר לתקופה קצובה, במקום להורות על מעצר עד תום ההליכים.

8.ב"כ העוררים העלה גם טענת אפליה בין המעורבים השונים בפרשה. הוא קובל על כך שחלק מן המעורבים, נגדם הוגשו כתבי אישום נפרדים, שוחררו לחלופות מעצר על-ידי ערכאות שיפוטיות שונות. בין היתר הוא הצביע על החלטת בית משפט זה, מפי חברי השופט א' ריבלין בבש"פ 2890/00 פרהוד סעדאללה נ' מדינת ישראל , לפיה שוחרר אחד המעורבים לחלופת מעצר.

9.מנגד טען ב"כ המדינה כי קיימת תשתית ראייתית לכאורה להרשעת העוררים. הוא ציין את הודעתו של הקטין עד הראיה, הקושרת ברורות בין העוררים לבין האישומים המיוחסים להם. בא-כוח המדינה התנגד לשחרור העוררים לחלופת מעצר. הוא הצביע על חזקת המסוכנות, המתקיימת מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996-. ב"כ המדינה מצביע על החשש לשיבוש הליכי משפט, שכן העוררים עלולים להשפיע על עד הראיה הקטין להניא אותו מלמסור עדות בהליך המשפטי.

10.באשר לעורר 2, ביום 30.4.2000, בהסכמת בעלי הדין, הוריתי על הגשת תסקיר מעצר ביחס אליו. כפי שציינתי בהחלטתי מיום 30.4.2000, רק לאחר קבלת התסקיר אחליט בערר בעניינו של העורר 2.

11.ובאשר לעורר 1, לאחר שמיעת טענות בעלי הדין ועיון בחומר המצוי בתיק, הגעתי למסקנה כי אין להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי. בחומר הראיות קיימת תשתית ראייתית לכאורה, הקושרת את העורר 1 לעבירות המיוחסות לו. גם לא מצאתי יסוד לחלוק על מסקנת בית המשפט קמא כי היה נסיון להשפיע על עד התביעה. על רקע נסיבות אלה לא יכולה להיות מחלוקת כי מתקיימת עילת מעצר לגבי עורר 1. העבירה המיוחסת לו - דקירת הקצין באמצעות סכין - היא עבירה שנעשתה באלימות חמורה תוך שימוש בנשק קר, והיא מקימה חזקת מסוכנות סטטוטורית. עילת מעצר נוספת נעוצה בחשש לנסיון השפעה מצד העוררים על הקטין, עד התביעה.

12.באשר לחלופת מעצר, הרי בשל חומרת העבירה ונסיבות ביצועה ובשל הרקע האישי של העורר 1, לא השתכנעתי כי ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של חלופת מעצר. מדובר בנאשם בעל עבר פלילי מכביד, הכולל עבירות אלימות וסמים. זאת ועוד, העורר 1 ביצע לכאורה את העבירה המיוחסת לו בהיותו אסיר ברשיון, ובזמן שמאסר על תנאי תלוי ועומד נגדו. כאמור, לא השתכנעתי כי ניתן לתת בו אמון כי ימלא אחר תנאי השחרור שיוטלו עליו.

13.באשר לטענת האפליה שהעלה בא-כוח העוררים, מעיון בהחלטה בש"פ 2890/00 הנזכרת מתברר כי עניינו של הנאשם שם שונה תכלית השינוי מעניינו של העורר שלפניי. העורר בהחלטה הנזכרת אמנם השתתף לכאורה בתקיפת הקצין, אך הוא לא נטל חלק מרכזי בתקיפה, הוא לא השתמש בכלי נשק ולא הסב לקצין חבלות. כמו כן מדובר באדם צעיר וללא עבר פלילי. מכאן ברור שאפשר לאבחן בינו לבין העורר 1, לו מיוחס מעשה חמור הרבה יותר ונסיבותיו האישיות מצביעות על מסוכנותו הרבה. לכן, אין כאן פגיעה בעיקרון השוויון.

14.באשר להחלטת בית המשפט המחוזי להגביל את המעצר עד ליום 13.7.2000, נראה כי בית המשפט החליט על הגבלת תקופת המעצר בשל רצונו בזירוז ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגד העוררים. לעניין זה אמרתי כבר במקום אחר:

ספק רב בעיני אם מן הראוי שזירוז מעין זה ייעשה בדרך של הגבלה מראש של תקופת המעצר. שאלת המעצר עד תום ההליכים חייבת להיחתך באופן בלעדי על פי השיקולים שקבע המחוקק בסעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996-. התמשכות ההליכים אינה מצויה בין השיקולים המנויים בהוראה זו, והיא תעמוד במרכז הדיון בתום תשעת החודשים הקבועים על פי סעיף 61 לחוק. לכן, אם מגיע בית המשפט למסקנה בדיון על מעצר עד תום ההליכים במסגרת סעיף 21 לחוק כי לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של חלופת מעצר אין להגביל את תקופת המעצר במטרה לזרז את הדיון. לעומת זאת, אם בית המשפט בדעה כי יש בחלופת מעצר כדי להשיג את מטרתו, הרי יש להסתפק בה באופן מיידי. אוסיף ואציין, כי לעורר נתונה הזכות להביא בכל עת לעיון חוזר את שאלת המשך מעצרו בפני בית המשפט קמא אם חל שינוי בנסיבות גם בתוך תשעת החודשים כקבוע בסעיף 52 לחוק. במסגרת זו גם התמשכות המשפט עשויה להוות, בנסיבות מסוימות, שיקול רלוונטי. (בש"פ 1735/99 יצחק עמר נ' מדינת ישראל

(לא פורסם)).

15.ואמנם, יש לקוות כי המשפט יסתיים בתוך המועד שנזכר בהחלטת בית המשפט המחוזי. היה והמשפט לא יסתיים עד אז, יוכל העורר 1 לפנות לבית משפט השלום (בבקשה לעיון חוזר) ובית המשפט יחליט על המשך המעצר או על שחרור ל"מעצר בית". אעיר כי הגשת בקשה מעין זו לעיון חוזר, יכול שתעשה גם בכל מועד אחר, אם מתקיימים כל התנאים המצדיקים הגשת בקשה.

התוצאה היא כי הערר מטעם העורר 1 נדחה. החלטה בעניינו של הוערר 2 תנתן לאחר קבלת תסקיר מעצר.