בש"פ 2890/00 פרהוד סעדאללה נ. מדינת ישראל

1.ביום 15.3.2000 בשעת ערב הותקף המתלונן, פארג' פארס, על ידי מספר רב של אנשים.

מן העדויות המצויות בתיק המשטרה עולה כי המתלונן, קצין משטרה שהיה בדרכו לביתו, הבחין בחבורת צעירים המתגודדים ברחוב לרגל חג הקורבן. האחד מהם החזיק זיקוק בידיו. המתלונן עצר את רכבו, והתפתח דו שיח בינו לבינם. בשלב זה התקבצו סביבו עשרות צעירים, התנפלו על המתלונן והחלו להכותו. העורר, ואחר המואשם עימו, תקפו את המתלונן במכות ידיים ובבעיטות. התוקפים הנוספים שהיו במקום היכו את המתלונן בראשו באמצעות מחסנית רובה, ודקרו אותו בסכין בעכוזו וברגלו.

המתלונן התקשה לזהות את התוקפים, אולם ידע לומר על הנאשם האחר כי הוא החזיק בו, במתלונן, כדי לאפשר לתוקפים לדקור אותו ולפצוע אותו בראשו, ועל העורר אמר כי זה תפס בו, הפיל אותו, יחד עם אחרים ארצה, ואפשר לאחרים לתקוף אותו. עד תביעה אחר, קטין בשם חלאילה, שהיה עד לארוע, קושר אף הוא בעדותו את העורר ואדם אחר לעבירות המיוחסות להם. עם זאת, החבלות שהוסבו למתלונן לא נגרמו לו, לכאורה, בידי העורר והנאשם האחר.

2.כתב האישום שהוגש נגד העורר והנאשם האחר מיחס להם פציעה בנסיבות מחמירות. עם הגשת כתב האישום, בבית משפט השלום בחיפה, ביקשה התביעה להורות על מעצרם של השניים עד תום משפטם.

בית משפט השלום הצביע על הראיות הקושרות את השניים לעבירות המיוחסות להם, ומצא כי קמה עילה למעצרם. עם זאת, בחר בית המשפט בחלופה אחרת למעצר, בין השאר, משום שהשניים צעירים בגילם, אין להם עבר פלילי, ואין ראיות הקושרות אותם באופן ישיר למעשה הדקירה. בית המשפט ציין כי בשל המספר הרב של בני האדם המעורבים בתקיפה, לא ניתן יהיה לעצור את כולם, וקבע כי אין סיבה מיוחדת לעצור דווקא את העורר והנאשם האחר. כיוון שכך הורה על שחרורם. לגבי העורר קבע כי הוא ישהה "בתנאי מעצר בית מלא" בבית אחותו, הגב' שיחה עבדאללה, בכפר כסרה סמיה.

התביעה ערערה על ההחלטה בפני בית המשפט המחוזי בחיפה בשל שסברה שאין בחלופה שנבחרה כדי להפיג את המסוכנות של המשיב, וכדי למנוע השפעה שלילית על העד הקטין.

בית המשפט המחוזי קיבל את הערר "בחלקו" והורה על מעצרו של העורר עד ליום 13.7.2000. קודם למועד זה, כך קבע, ידון בית המשפט השלום, אם יתבקש לכך, "בהארכת המעצר או על קביעת תחליפי מעצר לפי הנסיבות והתפתחות שמיעת הראיות בתיק העיקרי". בכך ראה בית המשפט המחוזי הגשמה של הוראות החוק להסתפק ב"תנאי מעצר שפגיעתם בחרותו של נאשם פחותה".

3.כנגד החלטה זו האחרונה מופנה הערר. העורר מלין על כך שבית המשפט המחוזי קיבל חלקית את ערר המדינה, בלא שהצביע מפורשות על פגם בהחלטת בית משפט השלום לשחרר את העורר בתנאים מגבילים. עוד הוא סבור כי בהחלטה לעצור אותו מתקיימת אפליה ברורה בינו לבין אחרים שהיו מעורבים בתקיפה, ששוחררו על ידי המשטרה בלא כל תנאי. העורר מדגיש כי הנאשם האחר, שהועמד לדין יחד עמו שוחרר בינתיים ממעצרו, לאחר שהערר בעניינו נדחה על ידי בית המשפט המחוזי (בהרכב אחר). התוצאה היא, כך הוא מציין, שהחלטתו של שופט השלום קוימה לגבי האחר, ובוטלה לגבי העורר.

בנסיבות המקרה הזה דין הערר להתקבל.

העורר סבור כי גם בית המשפט המחוזי ראה צורך לבחון את האפשרות להמיר את המעצר בחלופה אחרת, שפגיעתה בעורר תהא פחותה, וכי הדבר עולה מן הכתוב בהחלטתו. חלופה אחרת, כמשמעותה בסעיף 21 2(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) התשנ"ו1996-, פירושה, כך הוא מדגיש, בחינת האפשרות להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחרותו של הנאשם פחותה, להבדיל מהוראה על מעצר ולו גם לתקופה קצרה. אלא שאין ההחלטה מפרשת בחירה בחלופת מעצר דווקא. ההחלטה גם אינה מפרשת את הבחירה במועד קבוע (13.7.2000) לפקיעת המעצר.

לא מצאתי פגם בהחלטת בית משפט השלום שלא ראה להבחין לעניין המסוכנות בין עניינו של העורר לבין עניינם של האחרים. בית משפט השלום שוכנע כי ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך שפגיעתה בחרותו של העורר פחותה, וכי ראוי לבחור בחלופה כזו בשל נסיבותיו האישיות של העורר, גילו ועברו הנקי. בצורך הזה הכיר גם בית המשפט המחוזי בעניינו של העורר, והכיר בית המשפט המחוזי (בהרכב אחר) בעניינו של הנאשם האחר. החלטה זו של בית משפט השלום יש להותיר בעינה.

התוצאה היא שהערר מתקבל. החלטתו של בית המשפט המחוזי תבוטל, והעורר ישוחרר בתנאים שנקבעו בבית משפט השלום.