בש"פ 2767/01 מרדכי טדגי נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע - מפי סגן הנשיא ג' גלעדי - לעצור את העורר עד תום ההליכים.

1.כנגד העורר הוגש ביום 18.3.01 כתב אישום לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, המייחס לו עבירת אינוס. על פי המתואר בכתב האישום, העורר והמתלוננת נישאו בשנת 1987 והתגרשו ביום 3.8.98. במהלך נישואיהם נהג העורר להפעיל אלימות כנגד המתלוננת, שנמלטה למעון לנשים מוכות, אך עקב פחדה נמנעה מלהתלונן נגדו. גם לאחר שהתגרשו, איים העורר על המתלוננת כי יפגע בה אם תצא בחברת גברים אחרים. בלילה שבין 8-9.3.01, יצאה המתלוננת לבלות עם חברותיה במועדון בעיר מגוריה, אילת. העורר הבחין במתלוננת, אחז בידה ומשך אותה לעבר חדר מדרגות בו הצמיד סכין לצווארה ושרט אותה בגרונה ולאחר מכן הוריד את חולצתו ועצר בה את זרימת הדם. בתום הבילוי במועדון חזרה המתלוננת לביתה, והעורר התלווה אליה ונכנס לדירתה כשהוא בגילופין. המתלוננת שכבה לישון בחדרו של בנם הקטין של הזוג, והעורר נכנס לתוך החדר מעת לעת וביקש מהמתלוננת להתלוות אליו לחדר השינה. משסירבה המתלוננת לבקשתו, אחז בה העורר, הפילה על הרצפה וגרר אותה לחדר השינה, שם בצע את האינוס.

2.בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המדינה בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים, בטענה כי מעשיו של העורר מקימים עילות מעצר סטטוטוריות. נטען כי קיים חשש סביר לביטחונה של המתלוננת ושל הציבור, וכי אם ישוחרר עלול העורר להביא לשיבוש הליכי משפט ולהשפעה על עדים - זאת על רקע חששה של המתלוננת וחלק מעדי התביעה וכן בשל הרשעותיו הקודמות של העורר בעבירות של הדחה בחקירה. נטען כי קמות כנגד המשיב גם עילות מעצר בשל העובדה שהעבירה נעשתה באלימות חמורה תוך שימוש בנשק קר. המדינה הוסיפה כי הוגשו כנגד העורר תלונות בעבר והוא אף הורשע בגין תקיפת המתלוננת. התשתית הראייתית עליה ביססה המדינה את בקשתה, מלבד הודעתה של המתלוננת, כוללת את תפיסת הסכין, הודעתו של בנה של המתלוננת והודעתה של לימור שרעבי, שבילתה עם המתלוננת במועדון בליל האירוע. בהודעתה, העידה לימור כי ראתה את העורר לוקח את המתלוננת ולאחר מכן חזרה המתלוננת כשעל צווארה שתי שריטות וחולצתו של העורר מוכתמת בדם. בנוסף, מעידה לימור כי לאחר שהעורר עלה לדירתה של המתלוננת, הופיע בניהם בדירת השכנים, בה שהתה לימור, וסיפר בבהלה כי אביו רב עם אימו. הבן העיד כי אביו פרץ לחדרו וגרר ממנו את אימו, תוך שהיא צועקת לעברו. לעומת זאת, בא כוחו של העורר טען כי יחסי המין קוימו בהסכמה. באשר לעבר הפלילי, טוען הסנגור כי הרשעתו של העורר בגין הדחה בחקירה הנה משנת 1976, עוד טרם הכיר את המתלוננת, וכי הרשעותיו האחרות אינן מסוג העניין של עבירות מין.

3.בית המשפט המחוזי החליט, כאמור, לעצור את העורר עד תום ההליכים. נקבע כי הודעתה הראשונה של המתלוננת, המחוזקת על ידי הודעתה של לימור והודעתו של הבן, מקימה תשתית ראייתית לכאורה. בנוסף, העורר סירב למסור גירסתו בחקירתו במשטרה. אמנם, לבית המשפט הוגשה הודעה שנייה של המתלוננת ובה חוזרת בה המתלוננת מהאשמותיה וטוענת כי יחסי המין קוימו בהסכמה. עם זאת, קבע בית המשפט כי אין בהודעה השנייה כדי לבטל את המסקנות העולות מההודעה הראשונה, משום שקיימות ראיות נוספות מלבד הודעה זו. יתרה מזו, מצוי גם מזכר של תובע במשטרה ששוחח עם המתלוננת יום לאחר הודעתה השנייה. במזכר זה מצוין כי המתלוננת טענה שמסרה את הודעתה השנייה רק משום שהיא מרחמת על העורר.

4.בית המשפט קבע כי העובדה שהמתלוננת מפחדת מהעורר פחד רב, וכן עובדת הרשעתו של העורר בעבירת הדחה בחקירה, מעוררות חשש כי אם ישוחרר עלול העורר לנסות ולהשפיע על עדותה של המתלוננת. בית המשפט מצא כי האישום בעבירת האינוס וכן הרשעתו בעבר של העורר בעבירת אלימות כלפי המתלוננת מקימים נגדו חזקת מסוכנות. מסיבות אלה סבר בית המשפט כי אין בכוחה של חלופת מעצר להשיג את מטרת המעצר, אף אם חלופה זו תהיה כרוכה בתנאים מגבילים.

5.על החלטה זו של בית המשפט המחוזי מוגש הערר שלפניי. בא כוח העורר חזר על הטענה כי לא קיימות ראיות לכאורה לאשמתו של מרשו. לטעמו, קיימות סתירות רבות בעדותה של לימור שרעבי, עליה נשען בית המשפט בקובעו כי קיימת תשתית ראייתית לכאורה. סתירות מוצא הסנגור גם בעדותו של הבן וכן בין שתי עדויות אלה, בינן לבין עצמן. העורר טוען כי העובדות עליהן נשענת החלטתו של בית המשפט אינן נכונות וכי בית המשפט התעלם מהודעתו המכרעת של חברו של העורר, יוסף כהן, שהסיע את המתלוננת, העורר ולימור אל דירתה של המתלוננת לאחר הבילוי במועדון. בנוסף, שב וטוען העורר כי יחסי המין קוימו מרצון וללא אלימות או שימוש בנשק כלשהו. באשר לעברו הפלילי של העורר, טוען בא כוחו כי אין די בכך כדי לשלול חלופת מעצר.

6.גם בטיעון לפניי טען בא כוח העורר כי יחסי המין קוימו בהסכמה וכי אין ראיות להתנגדותה של המתלוננת. הודעתה השנייה של המתלוננת, בה היא טוענת כי גרסתה הראשונה אינה נכונה, היא הודעה שניתנה מיוזמתה ואין ראיות לכך שמאן דהו השפיע עליה לשנות את גירסתה. כן חזר בא כוח העורר על הסתירות בין העדויות של הבן, המתלוננת והחברה, לימור. באשר לחלופת מעצר, טען בא כוח העורר כי העביר למדינה את פרטיה של אחותו של העורר, המתגוררת במושב קיש וכי נבדק שאין לה רישום פלילי.

7.לעומתו, טענה באת כוח המדינה כי המתלוננת חזרה בה מהודעתה הראשונה היות והיא פחדה מהעורר וריחמה עליו, כפי שנרשם במזכר. יתרה מזו, הראיות לכאורה אינן מבוססות על הודעותיה של המתלוננת בלבד, אלא גם על הודעותיהם של לימור ושל הבן. כן, הצביעה באת כוח המדינה על כך שהעורר הכחיש את תקיפת המתלוננת ואת אחזקת הסכין. באשר למודעות העורר להתנגדותה של המתלוננת לקיום יחסי המין, התנגדותה בתחילת הארוע, עת גרר אותה העורר מחדרו של בנם, מספקת בכדי ליצור ראיה לכאורה למודעות לחוסר ההסכמה. בכל הנוגע לחלופת מעצר, המדינה מתנגדת לכך על בסיס עברו הפלילי של העורר, הכולל הרשעה בתקיפת המתלוננת עצמה.

8.לאחר ששמעתי את טיעוניהם של בעלי הדין ועיינתי בחומר המצוי בתיק, הגעתי למסקנה כי אין מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. צדק בית המשפט המחוזי בהנחתו כי קיימת תשתית ראייתית לכאורה להרשעתו של העורר. כן יש לזכור כי לעורר עבר פלילי מכביד במעשי אלימות, ביניהם הרשעה אחת בגין תקיפה כלפי המתלוננת. מתוך הראיות עולה כי העורר השרה אווירה של אימה על המתלוננת. בנסיבות אלה קיימת עילה למעצרו של העורר ומן הסיבות שצויינו על ידי בית המשפט המחוזי אין לשחרר לחלופת מעצר.

אי לכך הערר נדחה.