בש"פ 279/05 עיסאם אלנבארי נ. מדינת ישראל

בפני ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופט א' ואגו), מיום 29.12.04, בב"ש 21462/04, לפיה נעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

כנגד העורר הוגש, ביום 1.12.04, לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע, כתב אישום המייחס לו עבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תעבורה, עבירה לפי סעיף332(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1972 (להלן: החוק); הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, עבירה לפי סעיף 275 לחוק, וכן החזקת סמים שלא לצריכה עצמית, עבירה לפי סעיף 7(א)+(ג) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973.

על-פי עובדות כתב האישום, החזיק העורר בתא המטען של הרכב בו נסע יחד עם אדם נוסף (להלן: חברו), בסם מסוכן מסוג קנבוס במשקל של 24.7 ק"ג, שלא לצריכתו העצמית. העורר שהבחין ברכבי המשטרה שהיו אחריו, החל לנסוע בשולי הדרך במהירות רבה, תוך שהוא פוגע ברכבים שהיו בדרך. משהבחין העורר, כי דרכו בהמשך השוליים חסומה, סטה מכיוון נסיעתו, פגע ברכבים נוספים והמשיך בנסיעה מהירה ופרועה. בהמשך ניסיון ההימלטות שלו, איבד שליטה על הרכב, התנגש במעקה והתהפך לתעלה. השוטרים שהגיעו למקום עצרו את העורר, אך חברו שנסע איתו הצליח לברוח לפני שהגיעו.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. ביום 29.12.04, הורה בית-המשפט המחוזי על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו.

בהחלטתו, ציין בית-המשפט המחוזי, כי קיימות ראיות לכאורה די הצורך להוכחת האישומים נגד העורר. בנוסף, נקבע, כי כל אחת משתי העבירות כשלעצמה מקימה עילת מעצר ברורה. עוד נקבע, כי רמת המסוכנות הנשקפת מעבירת סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה בנסיבות דנן, גבוהה מאוד. בית-המשפט המחוזי נדרש לתסקיר המבחן, אשר לגישתו, התקשה לקבוע אם קיימת רמת סיכון גבוהה ביחס לעורר, וביחס לחלופה שהוצעה. באיזון הנדרש שערך בית-המשפט המחוזי בין הצורך להרחיק את העורר מן הציבור ואת הסכנה הנשקפת ממנו, אל מול גילו הצעיר ועברו הנקי, האינטרס הציבורי גבר, ולא היה בכוחה של החלופה שהוצעה כדי לנטרל סיכון זה.

על החלטה זו הוגש הערר שבפני.

בטענותיו הן בכתב והן בעל-פה, טען בא-כוח העורר, כי טעה בית-המשפט המחוזי עת הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים נגדו. לשיטתו, עברו הנקי של העורר, וחלופות המעצר ההולמות שהוצעו, די בהן כדי להטות את הכף לטובת שחרורו של העורר לחלופת מעצר שיש בכוחה כדי להבטיח את השמירה על שלום הציבור ובטחונו. לטענתו, חרף קיומן של ראיות לכאורה הקושרות את העורר למיוחס לו בכתב האישום, קיים כרסום מהותי בראיות התביעה, שכן לא העורר הוא זה שנהג ברכב. לדידו, בנסיבותיו המיוחדות של העורר הנעדר עבר פלילי, צעיר ונשוי לאישה הנמצאת בהריון מתקדם, מן הראוי לשקול חלופת מעצר אודותיו. לדידו, ולאור כל הנ"ל, לא ניתן לייחס לו מסוכנות, ובטח לא כזו שלא ניתן לנטרל אותה על-ידי חלופת מעצר.

לעומתו, ציינה באת-כוח המשיבה, כי ישנו עד ניטראלי ואובייקטיבי אשר הגיע למקום עוד לפני שהרכב סיים להתהפך, וראה את העורר יושב במושב הנהג כשהוא חגור בחגורת הבטיחות. לגישתה, כל אחת מהעבירות בהן מואשם העורר כשלעצמה מצדיקה מעצר עד תום ההליכים, ועולה מהן מסוכנות גבוהה. באת-כוח המשיבה נדרשה לתסקיר המבחן אשר לטענתה לא המליץ על שחרור העורר לחלופת מעצר.

האזנתי בקשב רב לטענות בא-כוח העורר, כן עיינתי בחומר החקירה שהונח לפני, והגעתי למסקנה כי דין הערר להידחות.

כאמור לעיל, העורר טוען כי לא הוא נהג ברכב וכי הוא לא קשור לסמים שנמצאו ברכב, בעוד שהמשיבה טוענת כי על סמך הראיות שבידיה, העורר הוא זה שנהג ברכב.

בית-המשפט המחוזי ביסס את החלטתו על סמך עדות אובייקטיבית של עד ניטראלי שנכח באזור בו התהפך הרכב. לפי העולה מעדותו, הוא ראה את העורר יושב במושב הנהג, וחגור בחגורת בטיחות. קביעתו זו של בית-המשפט המחוזי מקובלת עלי.

באשר לחשש של המסוכנות הנשקפת מן העורר, צדק בית-המשפט המחוזי כאשר קבע, כי במקרה שבפנינו טובת האינטרס הציבורי גוברת על טובתו וחירותו של העורר, באשר קיים צורך לבודד אותו מן הציבור ולהרחיק את הסכנה הנשקפת ממנו לציבור.

החלטתו של בית-המשפט המחוזי מנומקת ומבוססת היטב, ולא מצאתי מקום להתערב בה.

סוף דבר, הערר נדחה.