בש"פ 2793/13 אבי ולדמן נ. מדינת ישראל

זוהי בקשת רשות לערור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו (כב' השופט צ' קפאח) מיום 8.4.2013, בה נדחה ערר שהגיש המבקש על החלטת בית משפט השלום לתעבורה בתל אביב-יפו (כב' השופטת נ' פראג לבוא) מיום 13.3.2013 לעוצרו עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

1.

המבקש עומד לדין בבית משפט השלום לתעבורה בתל אביב - יפו בגין עבירות של נהיגה בזמן פסילה, נהיגה ללא רשיון נהיגה תקף ושימוש ברכב ללא פוליסת ביטוח בת תוקף. על-פי המתואר בכתב האישום נהג המבקש ברכב משא ביום 26.2.2013, חרף העובדה כי ביום 8.2.2012 הוא נפסל מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של ארבע שנים. בד בבד עם הגשת כתב האישום עתרה המשיבה למעצרו של המבקש עד תום ההליכים המשפטיים, בציינה כי לחובתו 38 הרשעות קודמות בהן הרשעות בנהיגה בזמן פסילה ובשכרות וכן הרשעות נוספות שבגינן אף ריצה עונש מאסר של שישה חודשים בדרך של עבודות שירות. עוד ציינה המשיבה בבקשתה כי למבקש עבר פלילי מכביד הכולל הרשעות בעבירות סמים ובעבירות נוספות וכי תלוי ועומד נגדו עונש מאסר מותנה למשך עשרה חודשים החל, בין היתר, על עבירות המיוחסות לו בכתב האישום הנוכחי.

2.

בהחלטתו מיום 13.3.2013 קבע בית המשפט לתעבורה כי בידי המשיבה ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המבקש בעבירות המיוחסות לו וזאת, בין היתר, נוכח הודאתו בנהיגה בזמן פסילה בפני השוטר שהבחין בו. עוד ציין בית המשפט כי המבקש צבר לחובתו עבירות תעבורה רבות, כי לא מכבר סיים לרצות עונש מאסר בדרך של עבודות שירות וכי העובדה שתלוי ועומד נגדו עונש מאסר מותנה לא היוותה עבורו גורם מרתיע או מרסן. בית המשפט הוסיף וציין כי שירות המבחן נמנע מלהמליץ על שחרורו של המבקש לחלופת מעצר בהדגישו כי המבקש מתקשה להפנים את הוראות החוק ולעמוד בהן וכי קיים סיכון להישנות מעורבותו בעבירות נוספות. בית המשפט קבע כי אומנם ככלל עבירה של נהיגה בזמן פסילה אינה מצביעה כשלעצמה על מסוכנות ואולם, כך קבע, מדובר בנסיבות חריגות המצדיקות את מעצרו של המבקש עד תום ההליכים.

3.

המבקש הגיש ערר על ההחלטה לעוצרו עד תום ההליכים ובהחלטתו מיום 8.4.2013 דחה בית המשפט המחוזי את הערר בקובעו כי נגד העורר קיימת תשתית ראייתית לכאורית המבוססת כדבעי. בהקשר זה ציין בית המשפט כי התמונה המצטיירת היא כי המבקש נהג לכאורה בזמן פסילה ברכב שהורד מהכביש כשלצידו בנו הקטן. טענת המבקש לפיה מדובר בדרך פרטית ועל כן חלק מיסודות העבירות שבהן הוא מואשם אינם מתקיימים – נדחתה, ובהקשר זה ציין בית המשפט המחוזי כי אין בחומר הראיות לכאורה כל רמז לכך שמדובר בדרך פרטית, הגם שאין לקבוע מסמרות בעניין זה, וכי הפסיקה נוקטת בגישה מרחיבה בקבעה כי אף שטח פרטי יכול שייכלל בהגדרת המונח "דרך". עוד ציין בית המשפט כי קיומה של עילת מעצר אינו שנוי במחלוקת והוסיף לעמוד על עברו הפלילי המכביד של המבקש בציינו כי לעבירת הנהיגה בזמן פסילה המיוחסת חומרה כפולה בשל העובדה שזו הפעם השלישית בה עומד המבקש לדין בעבירה זו. לבסוף ציין בית המשפט המחוזי כי לחובתו של המבקש עומדת גם הימנעותו של שירות המבחן מלהמליץ על שחרורו לחלופת מעצר, ונוכח כל האמור קבע כי לא ניתן לתת במבקש את האמון הנדרש לצורך שחרורו לחלופת מעצר.

4.

מכאן הבקשה שבפניי, בה טוען המבקש כי קיימות בעניינו נסיבות המצדיקות את התערבותו של בית משפט זה. לטענת המבקש, על פי הכלל שנקבע בפסיקה אין מורים על מעצר עד תום ההליכים בעבירות תעבורה. עוד טוען המבקש כי התשתית הראייתית הלכאורית שהציגה המשיבה אינה מבססת סיכוי סביר להרשעתו. כך, לטענתו, זיהויו על-ידי המשטרה אינו ודאי ונעשה ממרחק רב, השטח שבו נעצר הוא שטח חקלאי פרטי וספק אם בנסיבות העניין נעברה כלל עבירה. לבסוף טוען המבקש כי בית המשפט קמא שגה משלא בחן חלופת מעצר שתצמצם את הפגיעה בחירותו.

5.

דין הבקשה להידחות.

המבקש שב ומעלה בבקשתו הנוכחית את אותן הטענות שעמדו בפני בית משפט השלום לתעבורה ובפני בית המשפט המחוזי עת ניתנו ההחלטות הקודמות בדבר מעצרו עד תום ההליכים. טענות אלו, נדונו ונדחו במסגרת ההחלטות הקודמות והמבקש אינו מתמודד עם העובדה כי עתה מדובר בבקשת רשות לערור ב"גלגול שלישי". לא שוכנעתי כי המקרה דנן בא בגדר המקרים המעוררים סוגיות בעלות חשיבות משפטית, ציבורית או אחרת החורגת מעניינו הפרטני של המבקש, או כי מתקיימות בו נסיבות מיוחדות אחרות המצדיקות מתן רשות לערור (ראו בש"פ 2786/11 ג'ריס נ' מדינת ישראל , פסקאות 7-6 (17.4.2011)).

הבקשה נדחית, אפוא, מכוח הוראות סעיף 53(א1)(2) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996.