בש"פ 2842/05 מדינת ישראל נ. עמנואל פלד

המשיב עומד לדין בפני בית משפט השלום בתל-אביב, באשמת ביצוען של עבירות רבות הכוללות, בין היתר, ניסיון לקבל דבר במרמה בנסיבות מחמירות, סחיטה באיומים, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, וכן השגת גבול המקצוע לפי סעיף 96 לחוק לשכת עורכי-הדין, תשכ"א-1961.

תמציתן של העובדות המפלילות אשר נטענו על ידי המדינה, היא שהמשיב השיג בדרך כלשהי פרטים אישיים של אנשים אליהם הוא פנה במכתבי דרישה לשלם חוב, בגין מה שהוגדר כ"שיחות ארוטיות", אשר בוצעו על פי הנטען באמצעות חברה שהוקמה על ידו. בד בבד עם הגשתו של כתב האישום, עתרה המדינה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים, ובהחלטה מחודש שבט תשס"ד (ינואר 2004), נעתר בית משפט השלום לבקשה זו. ערר שהוגש כנגד אותה החלטה, נדחה על ידי בית המשפט המחוזי, וכך היה גם גורלו של ערר שהוגש לבית המשפט העליון.

כתב האישום נגד המשיב הוגש בחודש ינואר 2004, וחרף החודשים הרבים שחלפו מאז, נראה כי משפטו רחוק מסיומו. מאז נעצר לראשונה הוארך מעצרו של המשיב פעמים, ועתה עותרת המדינה להארכת המעצר בשלישית.

בית משפט זה פסק לא אחת, כי ככלל, על משפטו של נאשם הנתון במעצר להסתיים במועד אותו קצב המחוקק בסעיף 61 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996. המציאות מלמדת כי בתי המשפט מתקשים לעמוד במטלה זו, והולכים ומתרבים המקרים בהם מתבקש בית משפט זה לעשות שימוש בסמכות הנתונה לו מכוח סעיף 62 לחוק המעצרים.

מצב זה עורר בלב בית המשפט לא אחת תחושות קשות, בעיקר משום הפגיעה הנמשכת בזכותו לחירות של מי שמתמיד בטענת חפותו. אולם, לאחר שעיינתי בבקשה הנוכחית ועמדתי על היקפו של התיק, הגעתי לכלל מסקנה כי בתיק זה נעשה הכל כדי להביא את משפטו של המשיב לסיומו במועד מוקדם ככל שניתן. בית משפט השלום קיים ישיבות רבות, במהלכן נשמעו עד כה למעלה מ-110 עדים. יתרה מכך, פרשת ההגנה כבר החלה, אף שנראה לי לאור הצהרת המשיב בדבר מספרם של עדי ההגנה שהוא עתיד לקרוא מטעמו, כי קיים ספק אם ניתן יהיה לסיים את ההליכים בתקופת המעצר המתבקש עתה.

נקודה נוספת הראויה לציון, היא שעד כה לא משפטו הנוכחי של המשיב היה הגורם הדומיננטי לשלילת חירותו, הואיל והוא הורשע בעבירות דומות בתיק אחר, ובחודש ינואר 2004 גזר לו בית המשפט 48 חודשי מאסר, מחציתם בפועל.

לסיכום, נראה כי אין מנוס מהארכת מעצרו של המשיב גם הפעם, אולם ראיתי צורך להדגיש, כי ככל שחולף הזמן, משתנה מאזן השיקולים שעמד בפני בית המשפט בתחילת הדרך, לאמור, הולך ופוחת משקלה של עילת המסוכנות, והיא מאבדת אט אט את הבכורה לטובת זכותו של המשיב לחירות. אכן, בעניינו של המשיב טרם הגיעה השעה להעדיף את אינטרס היחיד על פניו של אינטרס הכלל, אולם לא אסתיר את דעתי כי שעה זו קרבה והולכת.

לנוכח כל האמור, אני מחליט להאריך את מעצרו של המשיב ב-90 ימים נוספים, אשר תחילת מניינם ביום 30.3.05, או עד למתן פסק דין בת"פ 1008/04 של בית משפט השלום בתל-אביב, הכל לפי המוקדם.