בש"פ 2856/10 נתנאל מויאל נ. מדינת ישראל

ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד השופטת נ' מוניץ ) מיום 14.4.2010 במסגרת ב"ש 814/10.

1.

ביום 6.4.2010 נעצר העורר, יחד עם חמישה חשודים נוספים (להלן: החשודים ), בחשד למעורבות בעבירות של סחר בבני אדם לשם נטילת איברים [לפי סעיף 377א(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין )] וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות (לפי סעיף 415 לחוק העונשין). על פי הבקשה להוצאת צו המעצר, השישה חשודים "כי במהלך התקופה האחרונה סחרו באיברים של בני אדם תמורת תשלום כספי, קיבלו במרמה את הסכמתם של אחרים לקצירת איבריהם, תוך ניצול מצוקתם הכספית או הרפואית של אחרים".

2.

ביום 7.4.2010 הגישה המשיבה לבית משפט השלום בנצרת בקשה להארכת מעצרם של העורר ושל החשודים ב-15 ימים נוספים. באותו היום ניתנה החלטתו של בית משפט השלום (כבוד השופט ח' סבאג ) בה נקבע כי עיון בבקשה, בחומר החקירה ובחומר הסודי שהוצג לבית המשפט מעלה כי קיימת תשתית ראייתית הקושרת את העורר ואת החשודים לביצוע העבירות המיוחסות להם, במידה המקימה חשד סביר שאלו אכן ביצע את העבירות. בנוסף נקבע כי קיים יסוד סביר לחשש כי שחרורם של השישה יביא לשיבוש הליכי המשפט ועלול לסכן את שלום הציבור ובטחונו. בהמשך קבע בית המשפט כי שחרורם של העורר ושל החשודים בערובה אינו אפשרי והורה על הארכת מעצר עד ליום 12.4.2010 בשעה 12:00. ביום 8.4.2010 הגיש העורר ערר על החלטה זו לבית המשפט המחוזי בנצרת. בדיון שנערך באותו היום הסכים העורר לחזור בו מן הערר בכפוף לכך שתקופת המעצר תקוצר עד ליום 11.4.2010. בית המשפט המחוזי קיבל את הסכמת הצדדים והורה על הארכת מעצרו של העורר עד ליום זה.

3.

ביום 11.4.2010 הגישה המשיבה לבית משפט השלום בנצרת בקשה להארכת מעצרו של העורר, ושל שניים מחמשת החשודים האחרים, בעשרה ימים נוספים. במהלך הדיון בבקשה, שהתקיים באותו היום, הגיעו הצדדים להסכמה לפיה מעצרו של העורר יוארך עד ליום 13.4.2010 בשעה 12:00, וכך הורה בית המשפט. יש לציין כי במהלך הדיון הנ"ל דן בית המשפט בבקשת המשיבה להסרת החיסיון מן המסמכים ותוכן המחשב שנתפסו במשרדו של העורר. בסוגיה זו הגיעו הצדדים להסכמה חלקית לפיה המשטרה רשאית לערוך חיפוש במחשב שנתפס במשרדו של העורר, לרבות חיפוש בכל ההסכמים שנמצאים במחשב זה.

4.

ביום 13.4.2010 הגישה המשיבה לבית משפט השלום בנצרת בקשה להארכת מעצר שלישית של העורר בשבעה ימים. במסגרת בקשה זו ציינה המשיבה כי במהלך החקירה התווספו כנגד העורר חשדות נוספים, וכי זה חשוד גם בביצוע עבירות של שימוש במסמך מזוייף (לפי סעיף 420 לחוק העונשין) והלבנת הון (לפי סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000). במסגרת החלטתו מאותו היום הורה בית משפט השלום על הארכת מעצרו של העורר עד ליום 16.4.2010 בשעה 12:00, תוך שהוא מציין:

"ער אני לעובדה כי המדובר בהארכת מעצר שלישית. עיון בחומר החקירה מלמד כי בידי המשטרה חומר חקירה חדש המבסס ומחזק את החשדות נגד [העורר] ומסבך אותו עד מאוד".

בנוסף ציין בית משפט השלום כי עיון בפעולות החקירה המבוקשות, המתוארות בדו"ח סודי שהוגש לעיונו, מגלה כי מדובר במספר לא מבוטל של פעולות חקירה, האפשריות רק במצב בו העורר מצוי במעצר מאחורי סורג ובריח.

5.

על החלטה זו הגיש העורר ערר לבית המשפט המחוזי בנצרת, אשר קבע ביום 14.4.2010 כי קיים בידי המשטרה חומר ראיות חדש הדורש את המשך הישארותו של העורר במעצר לצורך ביצוע פעולות חקירה "חשובות ובסיסיות אשר יכולות לשפוך אור על הפרשה וכן על חלקו של העורר במסכת כולה". בנוסף נקבע כי אין אפשרות, נוכח חומר החקירה בעניינו של העורר, להורות על שחרורו לחלופת מעצר ולפיכך יש לדחות את הערר.

מכאן הערר שלפניי.

6.

העורר – באמצעות באי כוחו, עו"ד ציון אמיר ועו"ד אבשלום גיספאן

– טוען כי מכלול הנסיבות והשיקולים אינו מצדיק את הארכת מעצרו. כאמור, על פי החשד, קבוצה של אנשים פעלה במסגרת רשת שהפגישה בין תורמי איברים ונזקקים להשתלה. לטענת העורר חלקו הלכאורי בפעילות הרשת התבטא במסגרת תפקידו כעורך דין. לדבריו, שלומי ביטון, אחד החשודים בפרשה, יצר איתו קשר ושכר את שירותיו בעריכת תצהירים והסכמים. לטענת העורר לא הובאה בפניו התמונה המלאה, הוא לא ידע דבר מעבר למה שמופיע בהסכמים אותם ערך, במסגרתם גם הופקדו סכומי כסף בחשבון נאמנות אצל העורר. לדבריו, המעורבים בפרשה חיפשו "אכסניה לכסף" ולפיכך פנו לצד שלישי, היינו אליו, וביקשו ממנו כעורך דין לפתוח חשבון נאמנות. לטענת העורר מכאן ניתן ללמוד כי הוא לא היה חלק מהפעילות, לא עודד אותה ולא תכנן אותה. לדבריו ניתן להסיק זאת גם מסכומי הכסף הנמוכים יחסית ששולמו לו כשכר טרחה בעבור כל הסכם.

לדברי העורר טענות לפיהן מדובר בחקירה מסועפת וכי הוא יכול לחבל בחקירה אינן יכולות לעמוד בביקורת שיפוטית. לטענתו מדובר בתיק חקירה המושתת על מסמכים בלבד, ככל שמדובר בחלקו שלו, ומשכך אין ביכולתו להשפיע על מהלך החקירה. בנוסף טוען העורר כי הוא אינו יכול להשפיע על יתר המעורבים בפרשה, שכן אלו מסרו כבר את גרסתם למשטרה וכי אין לו כל קשר או דרך להגיע אל התורמים הנטענים, שנחקרים במשטרה. העורר טוען עוד כי כבר מחודש נובמבר 2009 ידוע לו על פעולות החקירה הנערכות על ידי המשטרה. לדבריו, אילו היה חפץ בשיבוש מהלכי החקירה היה יכול לפעול באופן זה במהלך החודשים הרבים שקדמו למעצרו, והעובדה היא שהוא לא עשה כן. כמו כן נטען כי בעוד שכל חקירת הפרשה מתבצעת בצפון הארץ, העורר מבקש להשתחרר לביתו אשר באשקלון, ולדבריו גם מרחק זה מפחית את החשש לשיבוש הליכי משפט.

העורר התייחס גם לשתי העבירות שהתווספו לחשדות כנגדו בבקשה להארכת מעצרו מיום 13.4.2010. לטענתו מדובר ב"פיקציה" שכן העבירות הללו מבוססות על אותם המעשים שתוארו כבר בבקשת הארכת המעצר הראשונה, ולפיכך אלה אינן עולות כדי עובדות חדשות המצדיקות את המשך מעצרו.

לסיום הדגיש העורר את נסיבותיו האישיות – עורך דין, נשוי עם שני ילדים קטנים – וטען כי אין מקום להבחין בינו לבין שני מעורבים אחרים בפרשה, יפית שוקרון ועו"ד אליהו רפאלי – אשר שוחררו ממעצר.

7.

מנגד טענה המשיבה – באמצעות באת-כוחה, עו"ד נעימה חנאווי – כי אין מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. לטענתה, העורר חשוד במעורבות לכאורה בפרשה המהווה אות לתופעה המבישה של "עבדות מודרנית" ושל סחר בבני אדם, ויש לעשות את כל המאמצים כדי להילחם בה. לדברי המשיבה העורר נטל חלק מהותי בתעשיה אסורה ופעל על פי החשד ביחד עם אחרים בצורה שיטתית ומאורגנת, תוך ניצול מצוקה כלכלית וחברתית, חוסר ניסיון ומעמד נחות של תורמי האיברים, קורבנות הפעילות.

לטענת המשיבה, בנסיבות אלה ישנו חשש כבד משיבוש הליכי חקירה והיא מדגישה כי לא מדובר אך בחקירת מסמכים, כפי שנטען על ידי העורר, אלא בקורבנות העומדים מאחוריהם. לדבריה נוכח התפתחות החקירה התגלו קורבנות נוספים אותם יש לחקור. המשיבה טוענת כי בנוסף עולה חשש להעלמת רכוש, שכן מדובר בפעילות בהיקף רחב ביותר, העומד על כמה מיליוני שקלים.

המשיבה רואה בעורר כמבצע עיקרי של העבירות המיוחסות לו, שכן הוא זה שלטענתה העניק לפעילות "כסות חוקית" והקשה על רשויות החוק לגלותה. עוד נטען כי יש צורך בפעילויות חקירה נוספות, זאת בשל "התפתחות דרמטית ומשמעותית" בחקירת הפרשה, התפתחות המחזקת לדבריה גם את עילות המעצר הקיימות כנגד העורר בשלב זה.

8.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים במהלך הדיון שהתקיים לפניי, הגישה המשיבה לעיוני את דו"ח החקירה בו פורטו כל פעולות החקירה שנערכו עד כה על ידי המשטרה וכן כל פעולות החקירה שטרם בוצעו ושבכוונת המשטרה לבצע. לאחר שעיינתי לעומק בדו"ח החקירה שלא במעמד מי מן הצדדים, קיימתי דיון במעמד צד אחד בו הצגתי לנציגת משטרת ישראל שאלות שונות הנוגעות לדו"ח החקירה ולפעולות החקירה וקיבלתי את תשובותיה המפורטות לשאלות אלה.

9.

עיון בחומר החקירה מלמד כי אין מקום בשלב זה להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי וכי נכון לעת זו מתקיימים התנאים הנדרשים למעצרו של העורר. עוד עולה מחומר החקירה כי אכן הגיע לידי המשטרה חומר ראיות חדש, אשר הצדיק את ההחלטה להאריך את מעצרו של העורר בפעם השלישית. עוד אציין כי חומר החקירה שנחשף בפניי ובפני הערכאות דלמטה אכן מקים יסוד סביר לחשש כי שחרורו של העורר עלול להוביל לשיבוש הליכי משפט או להעלמת רכוש, וכי אכן היה צורך להמשיך בפעולות החקירה המבוקשות, זאת בכדי להבהיר את עובדותיה של הפרשה ולאפשר את סיומה של החקירה בהקדם האפשרי. אין ספק כי נתונים אלו משפיעים גם על אפשרות שחרורו של העורר לחלופת מעצר, ושותף אני להחלטת הערכאות דלמטה לפיה במועד זה שחרור מעין זה אינו אפשרי.

10.

משכך, סבורני כי אין להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. הערר נדחה.