בש"פ 2867/16 בש"פ 2867/16

1.

נגד המבקש הוגש כתב אישום בבית משפט השלום בפתח תקוה בגין עבירות של התפרצות למקום מגורים, גניבה והיזק לרכוש במזיד. בקשה לעצרו עד לתום ההליכים המשפטיים התקבלה, ובית המשפט הורה על המשך מעצרו של המבקש במעצר בית מלא ובתנאים שנקבעו בהחלטה קודמת. בקשת המבקש לאפשר לו לצאת ממעצר הבית ולרצות את עונש עבודות השירות שהוטל עליו במסגרת תיק אחר, כפי שהיה אמור לעשות - החל מיום 6.4.2016 - נדחתה, תוך שהובהר כי הבקשה צריכה להיות מוגשת לבית המשפט שגזר את עונשו של המבקש.

2.

על החלטה זו הגיש המבקש ערר לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי הורה על קיום דיון בערר ביום 19.4.2016 משום שלא היה באפשרותו לקיים דיון במועד מוקדם יותר. שתי בקשות להקדמת מועד הדיון נדחו מאותו נימוק. על כך הוגשה "הודעת ערר דחופה" לבית משפט זה, שבמסגרתה מתבקש בית המשפט להורות על קיום דיון בערר בבית המשפט המחוזי לכל המאוחר ביום 10.4.2016.

3.

דין הבקשה להידחות. תחילה יוער, כי הבקשה אמנם הוגשה כערר בזכות, אולם על פני הדברים הייתה צריכה להיות מוגשת כבקשת רשות לערור (ראו למשל: בש"פ 6526/15 עאמר בן חאלד יוסף נ' מדינת ישראל (1.10.2015)), וככזו אין היא עומדת באמות המידה שנקבעו לצורך מתן רשות ערר.

מכל מקום, דין הבקשה להידחות גם לגופה. אכן ככלל ראוי לקיים דיון בעררים על החלטות מעצרים בהקדם האפשרי. עם זאת, שיקול הדעת בענין זה מסור לבית המשפט שדן בערר בהתאם לסוגו של הערר, ובית המשפט בהחלט יכול להביא בחשבון במנין שיקוליו את השיקול בדבר עומס ביומנו (אך גם אין להפריז בכך). ממילא אין גם אפשרות מעשית אחרת. כך הוא לגבי עררים על החלטות מעצר עד תום ההליכים (וראו בש"פ 6526/15 הנזכר); והוא הדין, בבחינת קל וחומר, לגבי עררים שאינם תוקפים את עצם השהייה במעצר, אלא עוסקים בתנאים ובנסיבות קונקרטיות שונות, כבענייננו. כאמור לעיל, עררו של המבקש שהוגש לבית המשפט המחוזי מכוון לכך שיתאפשר לו לרצות את עונש עבודות השירות שהוטל עליו במסגרת תיק אחר, במועד שנקבע לכך - יום 6.4.2016. לא מצאתי כי עניינו של המבקש מצדיק דיון דחוף במיוחד, ודאי לא יותר מאשר התיקים האחרים המונחים על שולחנו של בית המשפט המחוזי, וגם איני סבור כי במצב הנוכחי נפגעת זכות כלשהי של המבקש.

4.

אשר על כן, הבקשה נדחית.