בש"פ 29/14 בריהון אבטה נ. מדינת ישראל

ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 19.12.2013 (מ"ת 14159-12-13, כב' השופט י' ליפשיץ ), בגדרה נדחתה בקשת העורר להפנותו לשירות המבחן לצורך בחינת אפשרות קליטתו בהליך גמילה והוחלט על מעצרו עד לתום ההליכים.

רקע

1.

נגד העורר, יליד 1994, הוגש ביום 8.12.2013 כתב אישום המייחס לו ביצוע שוד בנסיבות מחמירות לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. על-פי המתואר בכתב האישום, ביום 3.12.2013 בשעה 18:15, ניגש העורר לשני קטינים (להלן: המתלוננים ), ילידי 1997 ו-1998, אשר התהלכו ברחוב. העורר תפס את המתלוננים, חבט את ראשיהם זה בזה ודרש מהם להוציא כל מה שנמצא בכיסיהם. אחד המתלוננים הצליח להשתחרר מאחיזתו של העורר וברח. המתלונן השני מסר לידי העורר את מכשיר הטלפון הנייד שלו בשל פחדו ממנו, אך התחנן שיחזיר לו את המכשיר. העורר הרים את ידו בתנועת אגרוף מאיימת לכיוונו של המתלונן, ואז התרחק מהמקום, עלה על אופנוע שעליו נהג אדם אחר ונסע כשהמכשיר באמתחתו.

2.

יחד עם כתב האישום, הוגשה בקשה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים. הבקשה הוגשה מכוח הוראת סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, ונטען בה כי שחרורו של העורר יסכן את בטחון הציבור. המשיבה הוסיפה כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר וביניהן הודאת העורר בפני השוטרים שעצרו אותו והובלתם למקום בו החביא את מכשיר הטלפון בביתו. עוד צוין כי לעורר הרשעות קודמות בגין עבירות אלימות, איומים והחזקת סכין. בעקבות הרשעות אלה שהה העורר במאסר בפועל, ממנו השתחרר כשלושה חודשים לפני ביצוע העבירה הנוכחית, ואף הוטל עליו עונש מאסר מותנה למשך 12 חודשים אשר היה בתוקף בשעת ביצוע המעשים המתוארים. לבסוף טענה המשיבה כי אם ישוחרר העורר, יש חשש שישפיע על עדים בתיק וביניהם המתלוננים המתגוררים בסמיכות אליו.

בדיון בבקשה הסכים העורר לקיומן של ראיות לכאורה ובקיומה של עילת מעצר, אולם טען כי רק תפס את המתלוננים ולא איים עליהם או הפעיל כלפיהם אלימות. כמו כן, העורר ביקש להפנות את עניינו לשירות המבחן לשם בחינת אפשרות של שחרור לחלופת מעצר במסגרת הליך גמילה מאלכוהול וציין כי היה שרוי בגילופין בעת ביצוע המעשים המתוארים בכתב האישום. עוד הוסיף העורר כי פנה לקהילה הטיפולית "מלכישוע" במטרה להתחיל בהליך גמילה כחודשיים לפני התרחשות האירוע. העורר צירף חוות דעת של עובדת סוציאלית המטפלת במשפחתו, אם כי לא בעורר באופן אישי, לפיה מומלץ להעביר את העורר למסגרת טיפולית של גמילה. בחוות הדעת אף נאמר כי העובדת הסוציאלית שמעה מאימו של העורר על דבר פנייתו ל"מלכישוע".

3.

ביום 19.12.2013 הורה בית משפט קמא על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים. בהחלטה נאמר כי הכלל בפסיקה הוא שיש לבחון אפשרות להליך גמילה בשלב גזירת העונש בהליך העיקרי, ולא במסגרת הליכי המעצר. נקבע כי בנסיבות העניין אין מקום לחרוג מן הכלל, שכן העורר אינו מצוי בהליך גמילה כלשהו ואף לא הציג אישור מ"מלכישוע" לכך שפנה בבקשה להתחיל בגמילה. בית המשפט הבהיר כי יש מקום לשקול את אפשרות שיקומו של העורר בהליך גמילה, אולם המקום הנכון לעריכת בחינה זו הוא ההליך העיקרי, לאחר שתינתן הכרעת דין. בית המשפט הוסיף כי המחלוקת העובדתית הצריכה בירור בהליך העיקרי מצומצמת, נוכח הודאתו של העורר במעורבות באירוע, כך שהפניית העורר להליך גמילה במסגרת דיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים תהווה התערבות בהליך העיקרי. עוד ציין בית המשפט כי העורר ביצע עבירת אלימות המקימה חזקת מסוכנות סטטוטורית, מה גם שלעורר עבר פלילי הכולל הרשעות בעבירות אלימות, כאשר אף בעת המעשה המתואר בהליך עמד כנגדו מאסר מותנה. על רקע דברים אלה נקבע כי נשקפת מסוכנות ברורה מן העורר. משכך קבע בית המשפט כי לא קיימת חלופת מעצר המתאימה לעניינו של העורר.

4.

ביום 2.1.2014 הוגש הערר דנן. לטענת העורר ניתן לאיין את מסוכנותו באמצעות הליך גמילה שכן מסוכנות זו נובעת מהתמכרות לאלכוהול, ולראיה אף האירוע בו מואשם כעת התבצע כאשר העורר היה נתון תחת השפעת אלכוהול. עוד נטען כי על אף ההלכה בדבר בחינת האפשרות להליך גמילה רק לאחר מתן הכרעת הדין, עניינו של העורר נכנס בגדרו של החריג לכלל זה, שכן הפנים את בעיית ההתמכרות שלו ופנה להליך גמילה עוד טרם התרחשות האירוע. העורר מציין את ההחלטה בבש"פ 1981/11 מדינת ישראל נ' סויסה

(21.3.2011) (להלן: עניין סויסה ) כתומכת בעמדתו ומוסיף כי גם גילו הצעיר מהווה שיקול להפנייתו להליך גמילה. לפיכך מבקש העורר להורות על קבלת תסקיר מעצר שיבחן את אפשרות שילובו בהליך גמילה במוסד "מלכישוע". בדיון בערר הדגיש בא-כוח העורר כי בשלב זה בקשתו מצומצמת למתן הוראה על הגשת תסקיר מעצר, על מנת שהתמונה המלאה תהיה לנגד עיניו של בית המשפט בטרם תתקבל ההחלטה בבקשה למעצרו עד לתום ההליכים.

5.

המשיבה עותרת לדחיית הערר בהצביעה על מכלול הנסיבות, כמפורט בהחלטת בית משפט קמא, ובעיקר על המסוכנות הרבה הנשקפת מהעורר, שעל אף גילו הצעיר ריצה שתי תקופות מאסר עוד בהיותו קטין, וגם מאסרים מותנים לא הרתיעו אותו מלשוב ולבצע עבירות אלימות. נטען בשם המשיבה כי אין מדובר במקרה בו מתקיימים התנאים שנמנו בעניין סויסה שקיומם יצדיק סטייה מהכלל שלפיו השלב המקובל להפניה לטיפול של גמילה מסמים הוא שלב גזר הדין . במקרה דנא אין לומר שהעורר החל בגמילה עוד לפני שביצע את העבירה שבגינה נעצר; לא ניתן להעריך כי פוטנציאל ההצלחה של הליך הגמילה הוא גבוה; ונראה כי אין בהליך הגמילה כדי ליתן מענה הולם למסוכנות הנשקפת מן העורר.

6.

אקדים ואומר כי דין הערר להידחות. על פני הדברים איני סבור שיש צורך להוסיף על הנימוקים הראויים שפורטו בהחלטתו של בית המשפט המחוזי ואני מאמצם. איני מקבל את הטענה שבפנינו עורר שהחל בתהליך גמילה לפני שנעצר. הפניה הראשונית ל"מלכישוע", ככל שנעשתה (שכן אין לגביה אלא דבריו של העורר), אינה בגדר תחילתו של הליך גמילה. בעניין סויסה נאמרו בהקשר זה הדברים הבאים: "למצער, יש לבחון אם הנאשם הביע במעשה ובהתנהגות את רצונו להתחיל בהליך גמילה עוד לפני המעצר, כגון שכבר התאשפז באישפוזית או עבר בדיקות רפואיות על מנת להתקבל לקהילה טיפולית כדי להבטיח את מקומו שם". המקרה דנא אינו עונה על דרישות בסיסיות אלה ולכל היותר מדובר בהבעת רצון מילולית בלבד מבלי שהיא תלווה במעשים של ממש שיעידו על רצינות כוונותיו של העורר.

לדאבון הלב, מדובר ב"בגיר צעיר" (בלשונו של השופט ס' ג'ובראן בע"פ 7781/12 פלוני נ' מדינת ישראל (25.6.2013)) שיש לו היסטוריה מטרידה של ביצוע עבירות אלימות כלפי קורבנות מזדמנים, עד כי אין מנוס מלקבוע שמדובר באדם מסוכן. בנוסף, נוכח ניסיון העבר, סביר לקבוע שלא ניתן ליתן בעורר אמון, שהוא תנאי הכרחי לצורך קביעת חלופת מעצר, הדוקה ככל שתהיה. העורר אינו נרתע מהפרות חוק גם לאחר ריצוי עונשי מאסר וגם כאשר תלוי ועומד נגדו עונש מאסר מותנה. בעבר הלא רחוק מצא שירות המבחן לנוער לקבוע כי העורר הוא "צעיר ומסוכן עם סיכוי להישנות מעשים פליליים גם בעתיד, בעל נורמות עברייניות ללא גבולות וללא אופק טיפולי" (הציטוט לקוח מהחלטת בית משפט קמא). תחזית עגומה זו של שירות המבחן, שאינו מרבה לנקוט בלשון כה חריפה ופסימית במיוחד כשמדובר בקטינים, אכן התגשמה למרבה הצער. בנסיבות אלה איני סבור שיש מקום להורות על קבלת תסקיר מעצר ואין אלא לאשר את המסקנה אליה הגיע בית המשפט המחוזי.

הערר נדחה.