בש"פ 2901/01 פלוני נ. מדינת ישראל

1.הרקע של ערר זה מאיר באור חזק ובוהק נגע חמור שפשה בחברתנו, והוא ניהול סכסוכים בדרכי אלימות. התופעה מדאיגה במיוחד בשל כך שהיא התפשטה גם בין נערים צעירים בגיל בית הספר. במקרה שלפניי התוצאה של האלימות הייתה קטלנית. אנו כשופטים בבית המשפט מצווים לעסוק בהיבטים הפליליים של אירועים מסוג זה. והנה, מן המפורסמות הוא כי המזור לחולי החברתי החמור שפגע, לדאבון הלב, גם בצעירים אינו יכול להימצא בדרך הענישה בלבד, שמטבע הדברים באה לאחר מעשה. מן ההכרח כי יינקטו צעדים חינוכיים ואף הרתעתיים, אשר יימנעו מראש את השימוש באלימות ובכך את הצורך בענישה על ההתנהגות העבריינית על תוצאותיה החמורות. אני מקווה כי מקרה זה ישמש כתמריץ חזק נוסף לקידום המאמצים למניעת תרבות רעה ומרושעת זו. כמה רחוקה תרבות רעה זו ממסורת היהדות שנרתעה מכל מעשה אלימות. וכך אומר הרמב"ם (הילכות חובל ומזיק פ"ה הלכות א' ב'):

א.אסור לאדם לחבול בין בעצמו בין בחבירו. ולא החובל בלבד אלא כל המכה אדם כשר מישראל בין קטן בין גדול בין איש בין אשה דרך נציון הרי זה עובר בלא תעשה שנאמר לא יוסיף להכותו אם הזהירה תורה מלהוסיף בהכאת החוטא קל וחומר למכה את הצדיק.

ב.אפילו להגביה ידו על חבירו אסור וכל המגביה ידו על חבירו אע"פ שלא הכהו הרי זה רשע.

ראה גם טוש"ע, חושן משפט, סי' ת"כ, א, לגבי חרם קדמונים, שם , דרכי משה, רמ"א.

2.ואלה הן נסיבות המקרה הטרגי, כפי שהן עולות מכתב האישום ומטיעוני המדינה. למעשה, עיקר העובדות אינו שנוי במחלוקת בין בעלי הדין, אם כי אין הסכמה לגבי האחריות הפלילית. בחודש מארס 2001 חשד העורר, שהוא תלמיד כתה י"ב, שקטין גנב ממנו אביזרים ממכוניתו. בפגישה ביניהם התנהל ויכוח בעל סממנים אלימים, אלא שאדם מבוגר שהיה נוכח הצליח להפריד בין הנצים. לעורר נודע בינתיים מאת חבר כי קיימת אפשרות שאנשים בוגרים, הקשורים לקטין, ירצו להתנכל לו בבית הספר. לקראת אפשרות זו הצטייד העורר בסכין פרפר משונן, בעלת חוד. ואמנם, למחרת היום, בשעת הבוקר, הגיע לחצר בית ספרו של העורר ליאור אטיאס, אחיו של הקטין, כשבחוץ המתין אדם נוסף. ליאור אטיאס ניגש לעורר, שישב בחברת נערים, והזמין אותו לצאת עימו מהמקום. חברתו וחבריו של העורר ניסו להניא אותו מלעשות כן, אך הלה קם לכיוון היציאה. בעודם בשטח בית הספר, הוציא ליאור אטיאס אלה שהסתיר מאחורי גבו והכה בה את העורר בראשו פעמיים, מכות שגרמו לפצעים מדממים בקרקפתו של העורר. בתגובה, הוציא העורר את הסכין מכיסו, פתחה ודקר בה את אטיאס דקירה אחת במותן ימין ולאחר מכן דקירה בבית החזה בצד שמאל, שחדרה לחדר השמאלי בלב. דקירות אלה הביאו למותו של ליאור אטיאס. גם העורר נזקק לטיפול רפואי.

3.על רקע מעשים אלה הוגש כתב אישום המייחס לעורר עבירות של הריגה והחזקת סכין. כן הוגשה בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי - מפי השופט מ' רביד - הגיע למסקנה כי על אף קיומה של טענה של הגנה עצמית, עדיין יש תשתית ראייתית לכאורה להרשעתו של העורר. בדונו בחלופת מעצר מציין בית המשפט את העובדה כי אין לעורר הרשעות קודמות וכי שירות המבחן המליץ על חלופת מעצר אצל קרובו של העורר באשקלון. וכך מוסיף ואומר בית המשפט:

התלבטתי לא מעט אם לשחרר את [העורר] לחלופת מעצר, אך הגעתי בסופו של דבר למסקנה שאין מקום לשחררו לחלופת מעצר ולפיכך אין בידי לקבל את המלצת שירות המבחן ... מדובר במעשה האופייני של "תת תרבות הסכין", חיסול סכסוכים בדרך של שימוש בנשק הסכין על כל הסכנות הרבות הכרוכות בכך ומקרה זה יוכיח. גישת בתי המשפט היא שאין לשחרר לחלופת מעצר מי שעושה שימוש בסכין להשגת מטרותיו הנלוזות, גם אם מדובר בנער עול ימים ללא הרשעות קודמות, משום שאין בחלופת המעצר להפיג את מסוכנותו של מי שעושה שימוש קל בנשק הסכין... לאמור יש להוסיף, שיש גם עד אחד לפחות, החושש מ[העורר].

4.אמת, ההכרעה בדבר מעצר עד תום ההליכים אינה קלה בנסיבות המקרה הנדון ומבין אני את התלבטותו של השופט קמא. השאלה המוחשית העומדת לפניי היא האם חזקת המסוכנות, הקבועה בחוק לגבי עבירות חמורות מסוג זה נסתרה על רקע הנסיבות המיוחדות של המקרה. בין הנסיבות המייחדות מקרה זה יש לציין את העובדה כי העורר לא יזם את תקיפתו של המנוח, אלא הלה בא אליו - לחצר בית הספר - מתוך כוונה אלימה, אותה מימש על ידי תקיפת העורר במכות של אלה על קודקודו. שליפת הסכין הייתה, על פי כתב האישום, תגובה למעשה התקיפה. על רקע זה, בית המשפט של דיון יצטרך לבחון את השאלה האם יש בנסיבות המקרה כדי לעורר לפחות ספק סביר בדבר קיום הסייג לאחריות פלילית של הגנה עצמית, כהגדרתו בסעיף 34י לחוק העונשין, תשל"ז1977-, בשילוב עם סעיף 34כב(ב) לחוק. לנסיבה זו, אשר למשמעותה המשפטית איני מביע דעה כלשהי, יש להוסיף את העובדות כי המדובר בתלמיד תיכון, ללא עבר פלילי, וכי קיים תסקיר מעצר הממליץ על שחרורו לחלופת מעצר.

5.לאחר ששקלתי את כל העובדות הנזכרות, הגעתי למסקנה כי מן הראוי לשחרר את העורר לחלופת המעצר המוצעת. לטעמי, צירוף כל הנסיבות המיוחדות הנזכרות מצדיקות את המסקנה כי ניתן להשיג את תכלית המעצר באמצעות הרחקתו של העורר ממקום האירוע ושימתו ב"מעצר בית" מלא אצל דודו, בפיקוח הנוסף של אחיו.

אי לכך, הערר מתקבל והתיק מוחזר לבית המשפט המחוזי בירושלים, אשר יורה על שחרורו של העורר לחלופת מעצר של "מעצר בית" בבית דודו באשקלון, בפיקוח הנוסף של אחיו, ותוך מתן ערבויות לשביעות רצונו של בית המשפט המחוזי.