בש"פ 2905/07 אברהים אלסידיה נ. מדינת ישראל

זהו ערעור על החלטת כבוד הרשמת ש' ליבוביץ מיום 7.3.2007, בה נדחתה בקשת המערער לקבלת ארכה לצורך הגשת בקשת רשות ערעור.

1.

בית המשפט המחוזי בבאר שבע דחה בפסק דינו מיום 3.4.2006, את ערעורו של המערער על חומרת העונש (52 חודשי מאסר לריצוי בפועל לאחר הפעלת מאסר מותנה), שהטיל עליו בית משפט השלום באשדוד בעקבות הרשעתו בעבירות רבות וביניהן גניבת רכב, התפרצות, איומים, גניבות, העלבת עובד ציבור, הפרעה לשוטר ותקיפת שוטר. ביום 22.2.2007 הגיש המערער בקשה למתן ארכה להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי וטען כי האיחור נובע מהעובדה כי הוא אינו מיוצג ונדרש לו זמן לברר כיצד עליו להשיג על פסק הדין. המשיבה התנגדה לבקשה וכבוד הרשמת דחתה אותה בהחלטתה מיום 7.3.2007 בקובעה כי האיחור הינו משמעותי, כי המערער היה מיוצג בהליך הערעור בפני בית המשפט קמא וכי לא הובהר מדוע לא פנה אל בא כוחו על מנת שינחה אותו בדבר הדרך שבה עליו להשיג על פסק הדין שניתן. כמו כן, קבעה כבוד הרשמת כי הבקשה כולה המופנית נגד חומרת העונש ועל כן סיכוייה להתקבל קלושים.

2.

על החלטה זו מלין המערער בפניי. לטענתו, הקשר בינו ובין בא כוחו נותק והוא סבר שבקשת הרשות לערער הוגשה זה מכבר. עוד טוען המערער כי טעתה כבוד הרשמת משלא נתנה לו אפשרות להגיב על תגובת המשיבה לבקשה שהגיש ואשר כלל לא הגיעה לידו. לטענתו, נגרם לו בנסיבות העניין עיוות דין ונפגעה זכותו הבסיסית להגיש בקשת רשות ערעור. המערער מוסיף וטוען כי סיכויי הבקשה טובים וכי העונש שהוטל עליו חמור בהשוואה לעונשים שהושתו על מורשעים בגין עבירות דומות לאלה בהן הורשע. לבסוף, טוען המערער כי החלטתה של כבוד הרשמת אינה מנומקת.

3.

כלל ידוע הוא כי מתן אורכה להגשת ערעור או בקשת רשות ערעור בפלילים ייעשה רק בהתקיים טעם ממשי המניח את הדעת לאיחור (בש"פ 5988/06 עזריאל נגר נ' מדינת ישראל

(טרם פורסם). במקרה דנן, הוגשה בקשת המערער להארכת מועד בחלוף כשנה מיום מתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי וצדקה כבוד הרשמת בקובעה כי הטענה שנותק הקשר בין המערער לבא כוחו, אין בה משום הסבר המניח את הדעת לאיחור כה משמעותי בהגשת הבקשה. נימוקי הרשמת לעניין סיכויי הבקשה אף הם מבוססים ונכונים ומשכך לא מצאתי מקום להתערב בהחלטתה.

אשר על כן, הערעור נדחה.