בש"פ 2914/00 מוסא אלגזגארה נ. מדינת ישראל

כתב האישום שהוגש כנגד העורר, לבית משפט השלום בבאר-שבע, מייחס לו שורה של עבירות. על פי הכתוב בכתב האישום תקף העורר את אשתו והיכה בה, בכל חלקי גופה, באמצעות מקל. משניסה בנה הקטין להפריד, בינה לבינו, חבט גם בו העורר באמצעות המקל. בשתי הזדמנויות קודמות תקף העורר את בנו הקטין, חבט בו בכל חלקי גופו, הניח את רגלו על צווארו וקשר אותו לעץ, בשטח בית הספר בו הוא לומד, באמצעות חבלים.

התביעה ביקשה להורות על מעצרו של העורר עד תום משפטו בשל מסוכנותו ובשל החשש מפני שיבוש הליכי המשפט.

בית משפט השלום נעתר לבקשה, וערר שהוגש על החלטתו לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע נדחה.

כנגד החלטה זו האחרונה מופנה הערר. העורר סבור כי ראוי היה לבחור בעניינו בחלופת מעצר. לעצם המעשים המיוחסים לו, סבור העורר כי אין בהם חומרה מיוחדת. בכך הוא טועה. תקיפה באמצעות מקל וגרימת חבלות של ממש, כמו גם התעללות בקטין הן עבירות חמורות. מן העדויות המצויות בתיק המשטרה עולה כי הם בוצעו באכזריות. אשתו של העורר מעידה עליו כי הוא הכה אותה על לא עוול בכפה, וכי אין המדובר במעשה יחיד כי אם בהתנהגות אלימה הנמשכת לאורך זמן ובתדירות רבה. גם בנו של העורר סיפר באוזני חוקר הנוער כי העורר מתעלל בו ומכה אותו לעתים מזומנות. אשת העורר נבדקה בבית החולים, לאחר שהותקפה על ידו, ונמצאו על גופה סימני חבלות בראשה, על רגליה ועל ידיה. אין מחלוקת של ממש בדבר קיום ראיות המצביעות לכאורה על אשמתו של העורר.

מעשיו של העורר מלמדים על מסוכנותו, וגם החשש שמביעה המדינה מפני האפשרות שהוא ישבש את הליכי המשפט אם ישוחרר - יש בו ממש. חשש זה טבוע בעבירות המיוחסות לעורר, עבירות של אלימות במשפחה, מעצם טיבען, והוא מתחזק במקרה זה לאור העובדה שבני משפחתו של העורר נמנעו מלהגיש תלונות על מעשים קודמים שביצע בעבר, ואף חזרו בהם מתלונה שהוגשה מטעמם. אשת העורר נאלצה להימלט מביתה כדי להינצל מנחת זרועו של העורר. בנסיבות אלה כולן אין עילה להתערב בקביעתם של בית משפט השלום ושל בית המשפט המחוזי, כי אין מקום לבחור בחלופה למעצרו של העורר.

הערר נדחה.