בש"פ 2942/12 אלחסוני עיד נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופט א' אינפלד ) מיום 18.3.2012 במ"ת 48183-02-12, שבמסגרתה הוחלט לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

נגד העורר ואדם נוסף (להלן: חדר ), הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, החזקת סמים שלא לצריכה עצמית, הסתייעות ברכב לביצוע פשע, נהיגה ללא רישיון נהיגה ונהיגה ללא ביטוח. לפי המתואר בכתב האישום, ביום 17.2.2012 נסעו העורר וחדר ברכב, כאשר העורר נוהג וחדר יושב לידו. הרכב נעצר לצד הדרך והודלקו אורות מהבהבים. ניידת משטרה סמויה שהייתה באיזור, התקרבה אל הרכב מאחור, כשהשוטר שנמצא בניידת מדליק אור כחול מהבהב. בעקבות זאת, החל הרכב בנסיעה במהירות רבה לכיוון הצומת הקרוב, כאשר הניידת נוסעת אחריו. השוטר דרש מהשניים לעצור באמצעות מערכת הכריזה, אך הם לא נענו והגבירו את מהירות נסיעתם. לאחר מכן, נכנסו השניים לצומת למרות שבכיוון נסיעתם דלק אור אדום ברמזור. כתוצאה מכך סטו שני רכבים שהגיעו מהכיוון השני מכיוון נסיעתם והרכב בו נמצא העורר התנגש במעקה הבטיחות ונעצר. במהלך חיפוש שנערך ברכב, נמצאה מתחת לכסא הנהג שקית ובה 366.22 גרם נטו של הרואין, אותו החזיקו השניים ללא היתר ושלא לצריכתם העצמית.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע בקשה למעצרו של העורר ושל חדר עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדם. כאמור, בית המשפט קבע כי אין מנוס ממעצרו של העורר עד תום ההליכים המתנהלים נגדו. ראשית, קבע בית המשפט כי נגד העורר קיימות ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות לו בכתב האישום. בית המשפט קיבל את גרסת המשיבה לפיה העורר הוא זה שנהג ברכב.

בכל הנוגע לאחזקת הסם, קבע בית המשפט כי הסמים נתפסו מתחת לכסא עליו ישב העורר וכי הוא החזיק בהם פיזית בשלב מסוים. לפיכך, נקבע כי ישנן ראיות לכאורה לראות בו כמחזיק בצוותא של הסמים. שנית, קבע בית המשפט כי מתקיימת עילת מעצר שכן מדובר בהחזקה של כמות גדולה של סם מסוכן מסוג הרואין. בנוסף, העבירות הנוספות המיוחסות לעורר, מעוררות אף הן חשש למסוכנות שכן הן מלמדות על נכונות לסכן חיי אדם ולברוח מאימת הדין. עוד נקבע כי העובדה שהעורר נהג ברכב ללא רישיון נהיגה, מלמדת על זלזול בחוק ועל קושי במתן אמון בו לצורך שחרורו לחלופת מעצר. כמו כן, התייחס בית המשפט לעברו הפלילי של העורר הכולל הרשעה אחת בעבירה של הוצאת נשק מרשות הצבא שבגינה הוטל עליו עונש של מאסר בפועל.

מכאן הערר שלפניי, במסגרתו טוען העורר כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שקבע כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות לו. העורר אינו חולק במסגרת הערר על הקביעה לפיה הוא שנהג ברכב, אך חולק על כך שנקבע כי הוא היה מחזיק בצוותא של הסם שנתפס. לטעתנו, הוא כלל לא ידע שהשקית עם הסם הייתה ברכב. לטענתו, טעה בית המשפט המחוזי בכך שקבע כי הוא מסר בהודעתו במשטרה כי הבחין בשקית עם הסמים בכניסתו לרכב והניח אותה ליד רגליו. לטענתו, נתפסו ברכב שתי שקיות, האחת היא שקית בצבע שחור ובתוכה שקית כתומה שבה נתפסו הסמים. שקית זו נמצאה מתחת למושב הנהג. השקית השנייה היא שקית נייר ירוקה שנמצאה במושב הנוסע שליד הנהג. לגרסתו, בהודעתו הראשונה במשטרה מיום 18.2.2012 הוא התייחס לשקית השנייה מהנייר ולא לשקית שבה נמצאו הסמים. עוד טוען העורר כי שגה בית המשפט בכך שלא בחן כלל את האפשרות לשחררו לחלופת מעצר. כך, לעניין המרדף, טוען העורר כי מהשחזור שערך השוטר כפיר שלו עולה כי התיאור בכתב האישום רחוק מהמתואר בשחזור. כך, למשל, נטען כי ניידת המשטרה שרדפה אחרי הרכב לא הפעילה אור כחול מהבהב ולא הפעילה את מערכת הכריזה. לפיכך, טוען העורר כי לא מדובר בנסיבות כה חמורות המצדיקות את שלילת האפשרות לשחרורו לחלופה.

מנגד, סומכת המשיבה את ידיה על החלטתו של בית המשפט המחוזי. לטענתה, קיימות בתיק זה ראיות לכאורה, שכן העורר הוא זה שנהג ברכב והשקית עם הסם נמצאה מתחת למושב הנהג. עוד טוענת המשיבה כי די בעובדה שהוא נהג ברכב ללא רישיון, ברח ממכונית המשטרה ונכנס לצומת באור אדום כדי להצביע על מסוכנותו. בנוסף, מתייחסת המשיבה לעברו הפלילי של העורר, שאף הוא מצביע על מסוכנותו. עוד טוענת המשיבה כי מדובר בעבירה חמורה וכי אין מקום להורות על הכנת תסקיר בעניינו של העורר במטרה לשקול חלופת מעצר.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר ובהחלטתו של בית המשפט המחוזי, ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים בפניי, ובחנתי את החומר הראיות שהוגש לעיוני, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להדחות.

לשם מעצרו של אדם, לאחר הגשת כתב אישום בהתאם לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), על בית המשפט להשתכנע בדבר קיומם של שניים – עילת מעצר על פי אחת העילות המנויות בסעיף 21(א) לחוק המעצרים וקיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה, לפי סעיף 21(ב) לחוק המעצרים. גם לאחר שהשתכנע בית המשפט כי ניתן להורות על מעצר, לא יעשה כן באם ניתן להשיג את תכלית המעצר באמצעים שפגיעתם פחותה ממעצר מאחורי סורג ובריח.

כידוע, בית המשפט הבוחן את קיומן של ראיות לכאורה לשם גיבושה של עילת מעצר, נדרש לבחון האם די בראיות אשר הובאו בפניו, באם תוכחנה במהלך המשפט, כדי להוכיח את אשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר (ראו בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 148 (1996)).

בענייננו, די בראיות הקיימות המפורטות בהחלטתו של בית המשפט המחוזי כדי לספק תשתית ראייתית לכאורית. אמנם, בהחלטת בית המשפט המחוזי נפלה שגגה בכך שנכתב כי העורר הודה כי הניח את השקית שבה היה הסם ליד רגליו. אלא, שאין בכך כדי להביא למסקנה לפיה שגה בית המשפט במסקנתו הסופית בעניין דיות התשתית הראייתית. זאת, שכן ממכלול הראיות עולה כי קיימות ראיות לכאורה לכך שהעורר היה מודע להימצאות הסמים. כך, בין היתר, השקית שבה נמצאו הסמים הייתה מונחת מחת לכיסא של הנהג, וכפי שתיאר זאת השוטר כפיר שלו בהודעתו מיום 17.2.2012: "תפסתי שקית שהייתה מתחת לכיסא של הנהג מתחת לרגלים של הנהג...". בנוסף, בחקירתו מיום 18.2.2012, נשאל העורר האם יימצאו טביעות אצבע שלו על השקית והוא ענה כי "אינו בטוח". לפיכך, לא מצאתי מקום להתערב במסקנתו המבוססת של בית המשפט המחוזי, שלפיה ישנה תשתית ראייתית לכאורית להוכחת המיוחס לעורר בכתב האישום שהוגש נגדו.

אף את טענותיו של העורר בעניין האפשרות לשחררו לחלופת מעצר, אין בידי לקבל. העבירות המיוחסות לעורר מקימות עילת מעצר של מסוכנות שאין אפשרות במקרה זה לאיינה בדרך של חלופת מעצר. זאת, הן ביחס לכמות הגדולה של הסם מסוג הירואין שנתפסה ברכב שבו נהג העורר, הן ביחס לעובדה שהוא נהג ברכב מבלי שיש לו רישיון נהיגה ונמלט מהשוטרים תוך שהוא נוהג באופן שיש בו כדי לסכן את שאר הנהגים בכביש. בנסיבות אלה, ובצירוף עברו הפלילי של העורר, שוכנעתי כי אין מקום לשחררו לחלופת מעצר.

לאור האמור לעיל, לא מצאתי מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, והערר נדחה.