בש"פ 296/09 פלוני נ. מדינת ישראל

1.

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד השופט ז' הווארי) להאריך את מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

2.

ביום 17.11.08 הוגש לבית המשפט המחוזי בנצרת כתב אישום נגד העורר ובו שני אישומים. האישום הראשון עניינו מעשים שנעשו על פי הנטען בשנים 2003-2002. על פי כתב האישום, משנת 1997 או בסמוך לכך ועד שנת 2007 היה העורר בן זוגה של א' והתגורר עימה. יחד עימם גרה גם המתלוננת, בתה של א', ילידת שנת 1991 (להלן - המתלוננת). כמו כן, לא' ולעורר ילדה משותפת בת כחמש שנים (להלן - הקטינה). על פי הנטען, בהזדמנויות רבות בשנים 2003-2002 ביצע העורר מעשים מגונים במתלוננת. הוא נהג לגעת בגופה, מתחת לבגדים ומעליהם, לעתים לאחר שתפס אותה בכוח או הורה לה לשתוק וחסם את פיה. באחת ההזדמנויות הניח העורר את ידה של המתלוננת על איבר מינו. בפברואר 2003 או בסמוך לו החזיק העורר את המתלוננת בחדר השינה, שכב עליה ונגע בגופה. במקרה נכנסה לחדר סבתה של המתלוננת (להלן - הסבתא) והעורר נבהל ופסק ממעשיו. זמן מה לאחר מכן עימתה א' את העורר עם הסיפור והאחרון הגיב ואמר כי אם הן "יפילו" אותו הוא יהרוג אותן. עוד נטען בגדר האישום הראשון, כי במהלך אותה תקופה ביקרה את המתלוננת חברה בת גילה (להלן - החברה). במהלך הביקור נגע העורר בחזה של החברה ונישק אותה בפיה. לאחר אירוע זה, התקשר העורר מספר פעמים אל החברה ושאל אותה מדוע אינה מגיעה אליהם לביקור. על יסוד מסכת עובדתית זו מיוחסות לעורר עבירות אלו: מעשים מגונים בידי בן משפחה (מקרים רבים), עבירה לפי סעיפים 351(ג)(2), 348(ב), 345(ב)(1) ו-345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן - חוק העונשין); מעשה מגונה בנסיבות אינוס, עבירה לפי סעיפים 348(ב), 345(ב)(1) ו-345(א)(1) לחוק העונשין; איומים, עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין.

3.

האישום השני מגולל מעשים שנעשו על פי הנטען לפני זמן לא רב, לאחר שא' והעורר נפרדו. ביום 7.11.08 שוחח העורר עם א' בטלפון וסיכם איתה, כי הוא ייקח את ילדתם הקטינה אליו בשעות הערב. בניגוד לסיכום, הגיע העורר אל ביתה של א' בשעות הצהריים, כאשר היא לא הייתה בבית. המתלוננת, שהייתה בבית, התקשרה לאימה וזו הורתה לה שלא לפתוח את הדלת. כאשר הגיעה א' לבית דרש ממנה העורר שתאפשר לו לקחת את הקטינה. הקטינה אמרה לאימה שהיא חוששת מהעורר ואינה רוצה ללכת עימו. המתלוננת ביקשה מאימה שלא תניח לעורר לקחת את הקטינה. העורר קילל את המתלוננת, הוציא את הקטינה בכוח מידי א' והיכה את המתלוננת כשזו ניסתה לחלצה מידיו. המתלוננת שפכה על העורר כוס משקה שהיה בידה והאחרון איים עליה בתגובה כי ישפוך עליה חומצה. א' ניסתה להוציא את הקטינה מידי העורר ובתגובה הוא תקף אותה, אחז בצווארה, חנק אותה והפילה לאחור. כתוצאה ממעשים אלו נגרמה לא' חבלה ברגלה. העורר נמלט כשהקטינה עימו, אולם שכנים עצרו אותו והזעיקו את המשטרה. בגין מעשים אלו מיוחסות לעורר עבירות אלו: תקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיפים 380 ו-382(ג) לחוק העונשין; תקיפה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 382(ב)(2) לחוק העונשין; איומים, עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין.

4.

מהחומר שבפניי עולה, כי עוד בשנת 2003 נחקרה במשטרה תלונה בנוגע למעשה מסוים של העורר אשר נכלל באישום הראשון. כמתואר לעיל, לאחר שהסבתא ראתה את העורר שוכב על המתלוננת היא סיפרה על כך לא'. א' דיווחה לפקידת סעד וזו פנתה למשטרה. המתלוננת נחקרה על ידי חוקרת ילדים, וסיפרה לה כי מדובר היה במשחק. היא הכחישה שהיו לדברים אופי מיני. נוכח הסברה של המתלוננת גנזה המשטרה את התלונה ותיק החקירה נסגר. לאחר האירוע שתואר בגדר האישום השני, מסרה המתלוננת הודעה במשטרה בה סיפרה גם על המעשים שתוארו באישום הראשון. המתלוננת מסרה לפחות הודעה אחת נוספת בה התייחסה למעשיו של העורר. בהודעות הסבירה המתלוננת, כי כשנחקרה בשנת 2003 על ידי חוקרת ילדים לא סיפרה על המעשים המיניים שנעשו בה מכיוון שהייתה ילדה מופנמת והתביישה לדבר על זה וכן מכיוון שאימה הייתה בהריון והיא חששה שהיא תיפגע. המתלוננת סיפרה עוד, כי זמן קצר לפני האירוע נשוא האישום השני היא סיפרה לחבר ולחברה שלה על מעללי העורר. המתלוננת סיפרה, כי לאחר האירוע בו "נתפס" העורר על ידי סבתה הוא הפסיק לגעת בה כמעט לחלוטין. זמן מה לאחר מכן, כאשר חזרה הביתה לאחר שנה בה שהתה בפנימייה, הוא חדל לגמרי לגעת בה.

5.

בחקירתו במשטרה הכחיש העורר מכל וכל את המיוחס לו בגדר האישום הראשון. לטענתו, מדובר בעלילה שנרקמה נגדו. באשר לאירועים נשוא האישום השני, טען העורר כי הוא הגיע למקום בהתאם לסיכום מוקדם על מנת לקחת את הקטינה לארוחת ערב. לאחר שהקטינה ניגשה אליו משכה אותה א' לפתע ממנו. עקב כך התפתח עימות מסוים, כאשר כל אחד ניסה למשוך לצידו את הקטינה. בשלב מסוים שפכה עליו המתלוננת כוס תה חם ואז הוא דחף אותה. לגירסת העורר, הוא לקח איתו את הקטינה והחל ללכת אבל אז דיברה על ליבו אחת השכנות כי ישאיר את הקטינה אצל אימה. לאחר שהקטינה ביקשה גם היא להישאר הוא השתכנע ועזב בגפו.

6.

בהחלטתו מיום 30.11.08 קבע בית המשפט, כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית מספקת נגד העורר בנוגע לשני האישומים. באשר לאישום הראשון , עומדות נגד העורר בראש ובראשונה ההודעות שמסרה המתלוננת וכן גירסתה בעימות שהתקיים בינה לבין העורר. כמו כן נמסרו הודעות במשטרה על ידי החבר והחברה שלדברי המתלוננת היא סיפרה להם על המעשים המתוארים באישום הראשון זמן קצר לפני האירוע נשוא האישום השני. החבר והחברה אישרו בהודעתם, כי המתלוננת סיפרה להם את הנטען על ידה. הסבתא מסרה הודעה בה תיארה את האירוע בו ראתה את העורר שוכב על המתלוננת. קרובת משפחה של הסבתא מסרה הודעה בה סיפרה, כי בתקופה המדוברת התקשרה אליה הסבתא וסיפרה לה כי ראתה את העורר שוכב על המתלוננת. א' מסרה בהודעתה, כי לאחר האירוע עליו סיפרה הסבתא עזב העורר במפתיע את הבית. היא נסעה אליו ועימתה אותו עם הסיפור ואז הוא הודה בפניה כי יש לו בעיה. לדבריה, ביוזמתה הלך העורר לטיפול פסיכולוגי במשך זמן מה. לאחר תקופה מסוימת חזר העורר לגור בבית. החברה של המתלוננת, אשר על פי כתב האישום ביצע גם בה העורר מעשה מגונה, מסרה הודעה בה סיפרה כי העורר נגע לה בחזה ונישק אותה בפיה. כמו כן היא סיפרה שהעורר התקשר אליה מספר פעמים ושאל מדוע היא לא מגיעה אליהם הביתה. כל אלו, קבע בית המשפט, מחזקים את הודעתה של המתלוננת ומבססים את החשד נגד העורר במידה מספקת. בית המשפט קבע, כי הסבריה של המתלוננת מדוע בחקירה בשנת 2003 לא סיפרה על המעשים המיניים שנעשו בה הינם סבירים והגיוניים. עוד ציין בית המשפט, כי צפה בעימות בין המתלוננת לבין העורר, אשר הוקלט במצלמת וידאו, והתרשם כי המתלוננת הייתה אמינה יותר מאשר העורר.

באשר לאישום השני , נמסרו במשטרה הודעות על ידי כמה שכנים של א'

שהיו עדים לשלב זה או אחר בעימות, אם כי אף אחד מהם לא ראה את כולו. בית המשפט סבר, כי ההודעות שנמסרו על ידי השכנים מהוות חיזוק מסוים של החומר לחובת העורר. כך, העידו שכנים כי הקטינה הייתה בוכיה, יחפה ולא לבושה. כמו כן מסרה שכנה אחת כי ראתה את העורר דוחף את א'. חיזוק נוסף מצא בית המשפט בדו"ח הרפואי לפיו נגרמה לא' חבלה ברגל. ממצאים אלו די בהם, סבר בית המשפט, כדי לקבוע שקיימות ראיות לכאורה נגד העורר.

7.

משנקבע כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית ברמה מספקת, פנה בית המשפט לבחון האם נתקיימו יתר התנאים למעצר עד תום ההליכים. בית המשפט קבע, כי קיימת עילת מעצר נגד העורר בשל מסוכנותו. בית המשפט הוסיף וקבע, כי מסוכנותו של העורר אינה ניתנת לאיון בחלופת מעצר. בעניין זה ציין בית המשפט, כי העורר הורשע בעבר בביצוע עבירות מין בקטינה. העובדות בגינן הורשע המשיב דומות, לדברי בית המשפט, לעובדות נשוא האישום הראשון. בית המשפט ציין, כי העבירות אותן ביצע לכאורה העורר בגדר האישום הראשון נעשו כאשר עונש המאסר על תנאי שנגזר עליו בתיק בו הורשע עודנו תלוי ועומד. מעובדה זו למד בית המשפט, כי מדובר בעבריין מין אשר אף איום במאסר אין די בו כדי להרתיעו.

לאור האמור, נעתר בית המשפט לבקשה למעצר עד תום ההליכים.

8.

על החלטה זו של בית המשפט המחוזי הוגש הערר שבפניי. בערר נטען, כי בהודעותיה של המתלוננת קיימות סתירות ותמיהות אשר בית המשפט המחוזי לא נתן להן משקל ראוי. לגבי האישום השני נטען, כי קיימים תימוכין לגירסת העורר לאירוע. צוין, כי העורר הוא זה שהתלונן ראשון במשטרה. העורר אינו חולק כי קיימת נגדו עילת מעצר, אולם לטענתו שגה בית המשפט המחוזי כשקבע כי אין בחלופת מעצר כדי להפיג את מסוכנותו. העורר מציע, כי הוא ישוחרר לחלופת מעצר שתכלול מעצר בית מלא, כולל איזוק אלקטרוני, במקום מרוחק מביתה של המתלוננת. המשיבה מתנגדת לשחרור לחלופת מעצר.

9.

מקובלת עליי מסקנתו של בית משפט קמא כי קיימות ראיות לכאורה נגד העורר ביחס לאישום הראשון. עם זאת, חומר הראיות בצירוף העובדה שבשנת 2003 נגנזה התלונה על ידי המשטרה מובילים למסקנה שעוצמת הראיות אינה ברמה גבוהה. באשר לאישום השני התמונה אף פחות ברורה. יש לזכור, כי עיקר המסוכנות המיוחסת לעורר ואשר בגינה התבקשה הארכת מעצרו עד תום משפטו נובעת מהעבירות נשוא האישום הראשון. אין חולק, כי העבירות המיוחסות לעורר בגדר האישום הראשון הן עבירות שבעיקרון מצביעות על מסוכנות. כמו כן, יש לזכור כי כנראה שנגד העורר תלוי מאסר על תנאי בר הפעלה. יחד עם זאת, סבורני כי נכון יהיה להורות על הזמנת תסקיר מעצר בנוגע לעורר, וזאת לצורך שקילת האפשרות להסתפק בחלופת מעצר. בעניין זה, מייחס אני משקל לכך שהמעשים שיוחסו לעורר באישום הראשון נפסקו לפני כחמש שנים. מאז שב העורר לחיות עם המתלוננת ואימה באותו הבית למשך מספר שנים. אין חולק, כי בתקופה זו לא ביצע העורר מעשים מיניים במתלוננת ולא נטען כי הוא נהג כלפיה או כלפי אימה באלימות עד לאירוע נשוא האישום השני. נתון זה יש בו כדי להשפיע במידת מה על שאלת מסוכנותו של העורר, למצער באופן המצדיק בחינה של חלופת מעצר. עם זאת, ברי כי אם יוחלט לשחרר את העורר לחלופת מעצר יידרשו תנאי שחרור מחמירים, אשר יכללו בין היתר את הרחקתו מעיר מגוריה של המתלוננת.

10.

הערר מתקבל אפוא במובן זה ששירות המבחן מתבקש להגיש תסקיר מעצר תוך שבועיים. התיק יחזור לבית המשפט המחוזי אשר יבחן האם לאור ממצאי התסקיר ויתר הנסיבות יש מקום לאמץ חלופת מעצר.