בש"פ 298/07 סאם יאסין נ. מדינת ישראל

בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בחיפה נטען, כי בחודש אוקטובר 2006, קשר העורר קשר עם אחר – בילאל חוג'ראת, לפיו ישיג האחרון רובה וימכור לו אותו. על פי הנטען, פנה בילאל לחייל בשרות חובה – חוסיין חוג'ראת, ולאחר ששידלו גנב חוסיין רובה מסוג M16 השייך לחייל אחר. את הרובה העביר חוסיין לבילאל, וזה מכר אותו לעורר. בגין עובדות אלו יוחסו לעורר עבירות של רכישה או אחזקת נשק שלא כדין, נשיאת נשק, קשר לבצע פשע וקבלת נכסים שהושגו בפשע,

בית המשפט המחוזי נעתר לבקשת המשיבה לעצור את העורר עד תום ההליכים, לאחר ששוכנע כי בידה ראיות לכאורה, ומעשיו של העורר מקימים חזקת מסוכנות. כנגד החלטה זו מופנה הערר שבפני, ובו נטען כי משקלן של ראיות המשיבה אינן מצדיקות את מעצר העורר.

עיקר חיצי הביקורת הופנו לגרסתו של בילאל, ולמען הדיוק לגרסאותיו. נטען, כי הסתירות הרבות בדבריו של בילאל, מלמדות על כך שהחליט להפליל את העורר במה שלא עשה, אף שלא ברור מה הניעו לכך. אולם, לסתירות אלו היה ער גם בית המשפט המחוזי כפחי שהדבר מצא ביטוי בהחלטתו - "הודעותיו של בילאל רצופות שינויים וגרסאות שונות ובלתי אחידות בעניינים מסוימים, ביניהם גרסה מוקדמת לפיה בילאל מסר את הנשק למישהו שפגש בצומת המוביל ולא קיבל כסף עבורו ומדובר היה בטובה עבור חוסיין, גרסאות שונות לעניין התשלום שקיבל מ[ העורר ], מועד התשלום, וטענה להסתרת הנשק בערימת חצץ (ראו החלטת בית משפט קמא – בעמ' 17). אולם, עדותו של בילאל אינה ניצבת לבדה, ורבים מפרטי גרסתו המפלילה זכו לאישור מפיו של העורר עצמו. ואם בכך לא די, הנה מתברר כי בינתיים הועמד בילאל עצמו לדין, ובין יתר העובדות בהן הודה, כלולה גם העובדה שהוא מכר את הנשק לעורר.

בנסיכות אלו, סבורני כי בעניינו של העורר התקיימה דרישתו של סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), ונוכח הסכנה הכרוכה בעבירות בנשק, סבורני כי בהחלטתו של בית המשפט המחוזי לא נפל פגם. אשר על כן, דינו של הערר להדחות, וכך אני עושה.