בש"פ 2994/05 אחמידי חאתם נ. מדינת ישראל

1.בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 3.2.05, בה הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים הפליליים נגדו (השופט ב' אזולאי). בקשתו של העורר לעיון חוזר בהחלטה נדחתה על ידי בית המשפט ביום 14.3.05.

2.כנגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו, יחד עם אחר, הנחת שני מחסומי אבנים על הכביש המחבר בין באר שבע ודימונה והשלכת אבן על ניידת משטרה שהוזעקה למקום. העורר הואשם בעבירות של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה (עבירה לפי סעיף 332(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. להלן: החוק ), סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה (עבירה לפי סעיף 332(2) לחוק) וכן הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו (עבירה לפי סעיף 275 לחוק).

3.בא כוח העורר ביסס את טיעוניו על שני נדבכים – דיות הראיות ומסוכנותו של העורר. לטענתו, הראיות עליהן נשען כתב האישום הנן ראיות נסיבתיות, אשר לא די בהן כדי להביא להרשעת העורר ואף לא די בהן להארכת המעצר עד תום ההליכים הפליליים נגדו. לטענתו, איש לא ראה את העורר מניח את מחסום האבנים או משליך את האבן שפגעה לכאורה בניידת המשטרה. כמו כן, נטען שהאבן שהושלכה לכיוון ניידת המשטרה פגעה בצדה השמאלי, בעוד העורר נמצא בעת האירוע, לגרסת השוטרים, בצידו השני של הכביש. אשר למנוסתו של העורר מפני השוטרים, נטען שלא ביקש להימלט מהשוטרים כנטען על ידי המשיבה, אלא ביקש לפנות להם את הדרך במנוסתם אחר החשודים בהנחת המחסום ויידוי האבן. בא כוחו של העורר העלה אף השגות הנוגעות לעדותו של הגשש שהוזעק למקום וסייע בתפיסת החשודים. לטענתו, טביעות הרגל שנמצאו בזירה אינן קושרות בהכרח את מרשו לביצוע המעשים ומכל מקום, נפל פגם בהליכי החקירה שכן, טביעות הרגליים לא צולמו ולא נערך להן מעתק על ידי השוטרים שנכחו בזירה. לפיכך, עדותו של הגשש תהיה חסרה את הראיה המקורית הנדרשת להוכחת מסלול הבריחה.

לטענת באת כוח המשיבה, שוטרים שהגיעו לזירה הבחינו בשתי דמויות העוסקות בהקמת מחסום אבנים והחלו לרדוף אחריהן. לכל אורך המרדף נשמר קשר עין בין השוטרים לדמויות, עד אשר נתפס העורר. לאחר שנתפס, מסר העורר גרסה לפיה שהה בביתו של אחר, חברו המתגורר סמוך למקום, אולם גרסה זו הופרכה לאחר שאותו אחר הכחיש אותה וטען כי הוא לא יודע במי מדובר. העורר אף חזר בו מגרסתו במהלך חקירתו במשטרה. אשר לפגיעת האבן בניידת המשטרה, נטען כי השוטר שישב בצדו הימני של הרכב הבחין בפגיעתה בצידה הימני, ואף הוצגו בפני בית המשפט צילומי הניידת התומכים בטענת המשיבה וסותרים את טענת בא כוח העורר.

4.כשלעצמי, אני סבורה, כי הראיות המצויות בתיק המשטרה מספיקות בשלב זה לצורך מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו. בדומה, המעשים המיוחסים לעורר מעידים על מסוכנותו לציבור. על פי הנטען, העורר נטל חלק בהקמת שני מחסומי אבנים על כביש מהיר שהביאו לפגיעות ברכוש ועלולים היו להביא אף לפגיעות בנפש (ראו: בש"פ 7937/00 מדינת ישראל נ' אחמד בן חאלד מחאמיד (לא פורסם, ניתן ביום 9.11.2000)).

נסיבות ביצוען של העבירות המיוחסות לו מעידות על תכנון ולא על היקלעות לסיטואציה אקראית, תעוזה, היעדר מורא מהחוק ומכאן על מסוכנותו. כך, במקביל להגעת השוטרים שהוזעקו למקום, בעקבות הקמת המחסום הראשון, הצליחו לכאורה העורר ואדם נוסף להקים מחסום אבנים, שני במספר, מצדו השני של הכביש. אם לא די בכך, לאחר שנחשפו על ידי השוטרים, הספיקו השניים עוד ליידות אבן אשר פגעה, כאמור, בניידת משטרה. נחישותו של העורר להביא לפגיעה בנוסעים בכביש ובשוטרים שהוזעקו לזירה מעידה על מסוכנותו הרבה, מסוכנות המצדיקה את מעצרו עד תום ההליכים הפליליים נגדו.

5.תסקיר מעצר שנערך לעורר כולל המלצה לשחרורו למעצר בית מלא בבית הוריו אשר נמצא בפזורה הבדואית. בדיון שנערך בפניי העלתה באת כוחה של המשיבה השגות אשר לחלופה המוצעת, וזאת במיוחד לאור העובדה, כי בית הוריו נמצא בקרבת מקום לזירת הפשע. אף על פי כן, ציינה באת כוח המשיבה, כי לאור גילו הצעיר של העורר, התסקיר החיובי והעובדה כי עברו נטול הרשעות פליליות, תהא מוכנה המשיבה לשקול בחיוב את שחרורו של העורר, וזאת במידה ותמצא חלופת מעצר אחרת המרוחקת מאזור מגוריו. בהקשר זה טען בא כוחו של העורר, כי לא נמצאה חלופת מעצר כאמור, אף על פי שמשפחת העורר תרה אחר חלופה מתאימה יותר זה מכבר.

אכן, למרות מסוכנותו הברורה של העורר, מחובתו של בית המשפט לבחון האם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה והאם ניתן להפיג את חשש המסכונות בחלופה ראויה והולמת כמצוות סעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996 (ראו: בש"פ 2526/05 אבו רמילה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 30.3.2005)).

6.מוצאת אני טעם בהשגות המשיבה ביחס לחלופת המעצר שהוצעה על ידי העורר. בנסיבות העניין, דומה כי לא יהיה בזו כדי לאיין את מסוכנותו של העורר כלפי ציבור הנהגים העושים שימוש בכבישי האזור והציבור בכללותו. בנסיבות בהן קיים ממילא קושי לפקח על שמירת תנאי המעצר על ידי העורר, שחרורו מהמעצר והשבתו לאזור מגוריו, עלולים להביא להישנות המעשים בהם הוא מואשם. אשר על כן, דין הערר להידחות. במידה ותמצא חלופת מעצר ראויה יותר, סלולה דרכו של העורר לבית משפט זה והוא יוכל להעלות את עניינו בפניו פעם נוספת ככל שהדבר יידרש.