בש"פ 2998/09 יוסף יעקב נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בב"ש 9230/09 מיום 31.3.2009, לפיה הוחלט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

כנגד העורר הוגש לבית המשפט המחוזי כתב אישום ובו שני אישומים, המייחס לו עבירה של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); עבירה של ניסיון חבלה ופציעה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 333 וסעיף 335(א)(1), יחד עם סעיף 25 לחוק העונשין; שתי עבירות של הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק העונשין; עבירה של מעשה פזיזות ורשלנות, לפי סעיף 338(1) לחוק העונשין; ועבירה של אי ציות לרמזור, לפי תקנה 22(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961.

על פי המתואר באישום הראשון, ביום 23.1.2009 בשעה 1:00 בלילה לערך, ערכו השוטרים פקד אלון דהן (להלן: דהן ) והשוטר סטניסלב קרדשוב (להלן: קרדשוב ) סיור שגרתי בניידת משטרה בבת-ים. במהלך הסיור הבחינו ברכבו של העורר אשר נסע ללא אורות דולקים ועורר את חשדם. השוטרים עצרו את הניידת מאחורי רכבו של העורר, הפעילו את האורות הכחולים של הניידת, והשוטר קרדשוב יצא מהניידת מצויד בפנס והתקרב לרכב. בשלב זה הביט העורר לכיוונו של השוטר קרדשוב והחל בנסיעה מהירה ברחוב דליה בבת-ים ללא אורות. הניידת המשטרתית דלקה אחר רכבו של העורר והחל מרדף, כאשר בוא בעת קוראים שוטרי הניידת במערכת הכריזה לעורר לעצור את רכבו.

במהלך המרדף נכנס העורר עם רכבו בכביש ללא מוצא וניידת המשטרה עצרה מאחוריו. השוטר קרדשוב יצא מהניידת והתקרב רגלית אל עבר רכבו של העורר. כאשר ניסה לפתוח את דלת המכונית החל העורר בנסיעה אחורנית, מה שגרם לשוטר קרדשוב ליפול על הכביש. העורר המשיך והסיע את רכבו לכיוונו של השוטר קרדשוב השרוע על הקרקע במטרה לפגוע בו. בעקבות ירי של פקד דהן לכיוונו, עצר העורר את רכבו והשוטר קרדשוב הצליח להתחמק מפגיעת הרכב בו. לאחר מספר שניות עקף העורר את ניידת המשטרה והמשיך בנסיעתו ברחוב יוספטל בבת-ים ולאחר מכן בכביש מספר 20. העורר לא נעתר לקריאת ניידת משטרה נוספת לעצור את רכבו והמשיך בנסיעה פרועה ומהירה תוך סיכון נהגים אחרים בכביש. במהלך נסיעתו עף אחד מצמיגי הרכב כתוצאה מפנייה חדה שביצע, אך הוא המשיך בנסיעתו, תוך שהוא עולה על שטח הפרדה בנוי ולאחר מכן עובר צומת כשבכיוון נסיעתו דולק אור אדום. לבסוף נאלץ לעצור את רכבו בעקבות פקק שנוצר עקב הצבת מחסום משטרתי בכיוון נסיעתו. השוטרים ניגשו אל רכבו והורו לו לפתוח את דלת הרכב. העורר סרב לעשות כן, ויצא מרכבו רק לאחר שהשוטרים ניפצו את חלון הרכב.

על פי המתואר באישום השני, ביום 3.11.2008 מעט לאחר חצות, במסגרת סיור שגרתי בהרצליה, ניגשה השוטרת פזית יוסף (להלן: השוטרת ) לעורר אשר ישב ברכבו וביקשה ממנו תעודה מזהה. העורר נתן לה תעודת זהות. כאשר חזרה השוטרת לניידת כדי לבדוק את פרטיו במסוף המשטרתי, החל לברוח מהמקום בנסיעה מהירה. השוטרת ומתנדב שהיה עמה דלקו אחר רכבו אך איבדו עמו קשר עין, עקב מהירות נסיעתו. ניידת משטרה נוספת אשר עברה במקום הבחינה ברכבו וכרזה לו כי יעצור את רכבו בצד. משעצר את רכבו, ושוטר יצא מתוך הניידת לכיוון מכוניתו, המשיך העורר לפתע בנסיעתו המהירה והפרועה עד למחלף השלום בנתיבי איילון.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה לבית משפט המחוזי בתל-אביב-יפו בקשה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו (ב"ש 9230/09). ביום 24.2.2009 קבע בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ג' נויטל ) כי כנגד העורר קיימות ראיות לכאורה. בהחלטתו התייחס בית המשפט המחוזי לחוות דעתו של ד"ר חיים היילפרין, פסיכולוג קליני מומחה (להלן: חוות הדעת ), בה נקבע כי התנהלותו של העורר ביום 23.1.2009 אל מול השוטרים נבעה מהיותו במצב נדיר של דחק אקוטי, הפרעה נפשית זמנית הבאה בתגובה ללחץ פיזי או נפשי יוצא דופן, וחולפת תוך שעות או ימים. אחד מתסמיני ההפרעה היא צמצום הקשב והתודעה, וקושי בהבנת המצב לאשורו, ועל כן בחר לברוח מהמשטרה ברגע הנתון. בית המשפט המחוזי קבע כי אין בחוות הדעת כדי לשנות מקביעתו כי קיימות ראיות לכאורה נגד העורר, וכן העלה כמה ספקות לגבי תוכנה וקיומה של ההפרעה המתוארת לעיל אצלו.

ביום 31.3.2009 קיבל בית המשפט

המחוזי את הבקשה והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. בית המשפט המחוזי קבע כי עובדות האישום הראשון מלמדות על תעוזה והיעדר מעצורים בהתנהגותו הלכאורית של העורר, התנהגות שלא היתה רגעית אלא ממושכת תוך מגע חוזר עם שוטרים ואי ציות להם. האישום השני, אף שאינו חמור כאישום הראשון, עוסק בהתרחשות דומה, ומקרין אף הוא על התנהלותו של העורר. בית המשפט

המחוזי הגיע למסקנתו זו על אף המלצת שירות המבחן בתסקיר שנערך לעורר, לשחררו לחלופת מעצר. מעיון בתסקיר עמד בית המשפט המחוזי על כך כי קצינת המבחן הביעה את דעתה כי לא ניתן לשלול התנהגות מסוכנת מצד העורר, אם ישוחרר. עוד ציין בית המשפט המחוזי את עבירות התעבורה הרבות אותן עבר העורר זה מכבר, אשר מעידות כי המיוחס לעורר בכתב האישום אינו בגדר התנהגות חריגה מבחינתו. על כן הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

מכאן הערר שבפניי.

לטענת העורר, שגה בית המשפט

המחוזי משלא החליט לשחררו לחלופת מעצר כהמלצת שירות המבחן, בהיותו אדם נורמטיבי ונטול עבר פלילי למעט בעבירות תעבורה. לדידו, התייחסות בית המשפט המחוזי לעבירות תעבורה כמעידות על מסוכנות הנשקפת ממנו היא שגויה ובניגוד להחלטות בית משפט זה. עוד טוען הוא כי בית משפט זה החליט לא פעם לשחרר נאשמים לחלופת מעצר כאשר יוחסו להם אישומים דומים, וכן בנסיבות דומות. על כן הוא טוען כי ניתן לאיין את המסוכנות הנשקפת מצדו של העורר על ידי הגבלת יכולתו לנהוג ברכב, שכן העבירות המיוחסות לו רובן ככולן עוסקות בהתנהגותו הלכאורית מאחורי ההגה. עוד הפנה העורר לחוות הדעת של ד"ר היילפרין שהוזכרה לעיל ואשר יש בה כדי להסביר את התנהגותו, ומלמדת כי לא נשקפת סכנה מצדו, ויש לשחררו לחלופת מעצר כפי שהמליץ שירות המבחן. לבסוף טען כי האישום השני בכתב האישום מייחס לו עבירות שהינן קלות לאין שיעור מהאישום הראשון, ולא ניתן ללמוד ממנו על המסוכנות אשר נטען כי נשקפת מצדו.

המשיבה מנגד סומכת את ידיה על החלטתו של בית המשפט המחוזי. לגופו של עניין טענה היא כי חוות הדעת שנערכה לעורר מבוססת על עובדות שונות מאלו המצויות בכתב האישום, עובדות אשר הוסכם כי יש ראיות לכאורה להתקיימותן. זאת ועוד, חוות הדעת אינה מתייחסת כלל לאישום השני, אשר אמנם אינו חמור כמו המיוחס לעורר באישום הראשון, אך בעל מאפיינים זהים. מכל מקום טוענת המשיבה, כי עובדות כתב האישום מלמדות בעצמן על מסוכנות הנשקפת מצד העורר, לאור נסיבות ביצוע העבירות תוך סיכון חמור לעוברי אורח, ובמקרים דומים הורה בית משפט זה על מעצר עד תום ההליכים.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ולאחר שעיינתי בהודעת הערר ובהחלטת בית המשפט המחוזי, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערר להדחות.

כפי שמורה סעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996, לא יורה בית המשפט על מעצרו של אדם מאחורי סורג ובריח אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור לחלופת מעצר שפגיעתה בחירותו של הנאשם פחותה. אפשרות זו נבחנת בכל מקרה לגופו ועל פי נסיבותיו הספציפיות של כל נאשם ונאשם (ראו בש"פ 10550/09 מדינת ישראל נ' מוחרב (לא פורסם, 15.11.2005); בש"פ 5426/05 טייכמן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.6.2005)). במקרה שלפניי, בית המשפט המחוזי בחן את האפשרות לשחרר את העורר לחלופת מעצר אך הגיע למסקנה שאין בחלופה כזו בכדי להפיג את המסוכנות הנשקפת מצדו, וזאת בניגוד להמלצתו של שירות המבחן. יש לזכור כי תסקיר שירות המבחן הינו בגדר המלצה בלבד, אשר מטרתה לסייע לשופט לבחון את החלופה המוצעת (רע"פ 843/07 אבו גאנם נ' מדינת ישראל (לא

פורסם, 25.2.2007); בש"פ 7559/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.9.2008)). על בית המשפט,

בבואו להחליט האם לשחרר נאשם לחלופת מעצר, לשקול את כלל השיקולים הרלוונטיים, אשר בעניינו של העורר מעידים על מסוכנות רבה הנשקפת מצדו כלפי הציבור.

כפי שציין בצדק בית המשפט המחוזי, די במיוחס לעורר באישום הראשון בכדי להעיד על מסוכנות רבה המצדיקה מעצר עד תום ההליכים. האירוע המיוחס לעורר מיום 23.1.2009 נמשך דקות ארוכות, במהלכן עשה, לכאורה, ככל יכולתו כדי להתחמק מהשוטרים אשר דלקו אחריו, תוך סיכון הנוסעים בכביש והולכי רגל. כמו כן ניסיון הפגיעה בשוטר קרדשוב מעיד על כך שלכאורה, העורר אינו בוחל באמצעים, ככל שהדבר משרת את ענייניו. בית המשפט המחוזי אף עמד בצדק על כך כי תסקיר שירות המבחן לא שלל "סיכון להתנהגות בעייתית" אם ישוחרר העורר לחלופת מעצר. דברים אלו נכונים אף ללא התייחסות לאישום השני בכתב האישום, אשר יש בו רק כדי לחזק מסקנתי זו. ודוק, אין מדובר בסיטואציה של עבירות תנועה שגרתיות, החמורות כשלעצמן, אלא שכתב האישום מתאר, בין היתר, עבירות אשר יכול והיו נעשות אף ללא הקשר תעבורתי. לבסוף אציין כי לעניין המסוכנות הנשקפת מצד העורר, חוות הדעת שנערכה לו אינה מעלה ואינה מורידה, וערכה ייבחן כאשר תתברר אשמתו במהלך ניהול התיק העיקרי.

אשר על כן, הערר נדחה.