בש"פ 2998/14 שומי איסאקוב נ. מדינת ישראל

1.

לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט י' ליפשיץ ) במ"ת 47963-02-14 מיום 3.4.2014, במסגרתה הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המתנהלים נגדו.

הליכי המעצר עד כה

2.

ביום 27.3.2014, הוגש נגד העורר כתב אישום בגין עבירה של קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ) . כמבצע לפי סעיף 29 לחוק העונשין, יוחסו לעורר עבירות של סחיטה באיומים, לפי סעיף 428 לחוק העונשין; סחיטה בכוח, לפי סעיף 427(א) 29 לחוק העונשין; שוד בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין; ושיבוש מהלכי משפט, לפי סעיף 244 לחוק העונשין. בנוסף, יוחסו לעורר עבירות של ניסיון חטיפה, לפי סעיף 369 בצירוף סעיף 25 לחוק העונשין; והחזקת סם לצריכה עצמית, לפי סעיף 7(א) ו-(ג) סיפא לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973.

3.

כתב האישום מתאר שלושה אירועים.

במסגרת האירוע הראשון , העורר ונאשם נוסף בתיק (להלן: הנאשם הנוסף ) קשרו קשר לסחוט בכוח ובאיומים כספים מ"עסק" למתן שירותי מין (להלן: העסק ). במסגרת הקשר, התקשר העורר או מי מטעמו לבעלת העסק והזמין שירותי מין. בהתאם להזמנה, הגיעה נערה שנותנת שירותי מין (להלן: נערת הליווי ) יחד עם נהג לכתובת שניתנה לבעלת העסק, שם המתין העורר וחבורת גברים (להלן: החבורה ). בהגיעם למקום, העורר וחלק מבני החבורה תפסו את הנהג, תקפו אותו וגנבו ממנו סכום כסף וחפצים אחרים, בעוד שחלק אחר מהחבורה שמרו על נערת הליווי ומנעו ממנה לצאת מהרכב. בהמשך, העורר וחלק מחברי החבורה דרשו מהנהג ומנערת הליווי את מכשירי טלפון הנייד שלהם, מנעו מהם להזעיק משטרה, ותקפו את נערת הליווי בפניה. עוד מתואר בכתב האישום מעשה סחיטה ואיומים לפיו העורר איים בסכין על הנהג ועל נערת הליווי כדי להניעם להעביר מסר לבעלת העסק במסגרתו עליה לשלם להם סכום חודשי של 2,000 דולר. בנוסף, העורר והחבורה איימו על הנהג ועל נערת הליווי שאם לא ישתפו איתם פעולה, יפגעו בהם ובבני משפחותיהם. למטרה זו, החבורה מסרה לנהג את מספר הטלפון שלהם ודרשה ממנו את מספר הטלפון שלו, וכך נעשה. בעקבות האירוע, העביר הנהג את המסרים לבעלת העסק ועדכן את העורר ומי מטעמו בעניין. במהלך אותן שיחות איים העורר על הנהג שלא יפנה למשטרה.

במסגרת האירוע השני , התקשר

בשם בעלת העסק ובעלה (להלן: הבעל ), אדם בשם זוהר שהינו מכר של הבעל ושל העורר (להלן: זוהר ), למספר הטלפון שנמסר לנהג, וביקש לדעת מדוע נדרשה בעלת העסק את נדרשה. לאחר שנמסר לזוהר כי דברים אלו יובהרו לו בפגישה עמו, נפגש העורר והנאשם הנוסף עם זוהר בסטקייה בקרית ים, כאשר מסביבם עמדו בצורה מאיימת גברים אחרים. במהלך הפגישה, העורר והנאשם הנוסף סחטו את זוהר ואיימו עליו להעביר מסר לבעלת העסק שהסכום הוכפל, וכי "כעת" היא נדרשת לשלם להם 4,000 דולר, ואם לא תעשה כן יקנסו אותם בסכום של 100,000 דולר. בהמשך, סחטו את זוהר שידאג להעביר להם את הכסף מבעלת העסק. בניגוד לרצונו, העביר זוהר את המסרים לבעלת העסק ולבעלה.

במסגרת האירוע השלישי , התקשר העורר לזוהר וביקש ממנו להיפגש עמו. שוב, נפגש העורר והנאשם הנוסף עם זוהר בסטקייה כאשר מסביבם עומדת חבורה של גברים בצורה מאיימת. לאחר שזוהר מסר להם כי בעלת העסק אינה מסכימה לתת להם את מבוקשם, העורר הורה לנוכחים להיכנס לרכבים וכפה על זוהר בכוח ובאיומים להילוות אליו ולהיכנס לרכב. בשלב מסוים, זוהר הצליח להימלט.

ביום 27.2.2014 תוקן כתב האישום ונוסף אישום נפרד כנגד העורר, במסגרתו נטען שבמהלך החיפוש שנערך בביתו בעת שנעצר, נתפס ברשותו סם מסוג קוקאין במשקל של 0.33 גרם נטו.

4.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה למעצר העורר עד לתום ההליכים המתנהלים נגדו. בבקשה נטען כי בידי המשיבה ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר, כי נשקפת ממנו מסוכנות רבה וכן כי קיים חשש כבד לשיבוש הליכי משפט מצדו. בא כוח העורר הסכים לקיומן של ראיות לכאורה אך טען כי עוצמתן מחייבת בחינת אפשרות שחרור לחלופת מעצר.

5.

בהחלטה מיום 3.4.2014, נעתר בית המשפט המחוזי לבקשת המשיבה והורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המתנהלים נגדו. בית משפט קמא בחן את התשתית הראייתית עליה הושתת כתב האישום נגד העורר. לעניין האירוע הראשון , צוין כי הנהג ונערת הליווי נתנו תיאורים הדומים זה לזה והתואמים את המתואר בכתב האישום. לתיאורים אלו מצא בית המשפט תימוכין בגרסה אשר מסר הבעל וכן במסדר זיהוי שנערך לנערת הליווי. באשר לשני האירועים הנוספים , צוין כי זוהר מסר גרסה התואמת לזו המוצגת בכתב האישום. בית משפט קמא מצא חיזוק לגרסה זו בעדותו של עד ראיה, בתיעודיהם של מצלמות אבטחה וכן בבדיקת טלפונים המעורבים בפרשה. לנוכח האמור סבר בית משפט קמא כי ישנה תשתית ראייתית טובה להוכחת אשמתו של העורר.

6.

באשר לקיומה של עילת מעצר ובחינת אפשרות שחרור לחלופת מעצר, נקבע כי טיב המעשה והשימוש באנשים נוספים הנשמעים למרותו של העורר, וכן נקיטת אמצעים כמו הטלת פחד ואימה, מלמדים על קיומה של עילת מעצר בדרגה הגבוהה ביותר של מסוכנות כללית, מסוכנות לעדים וחשש להשפעה על עדים. אשר על כן, בית המשפט סבר כי אין מקום לשחרר את העורר לחלופת מעצר. מכאן הערר שבפני.

7.

בערר ובדיון לפניי מיום 1.5.2014, שב העורר על עיקרי טענותיו בבית משפט קמא. לשיטתו, קיימים מספר "פגמים" וסתירות בחומר הראיות שיש בהם כדי לכרסם בעוצמתן. העורר הדגיש את העובדה כי לנהג לא נערך מסדר זיהוי, וכי הנהג לא זיהה את תמונתו של העורר אשר הוצגה לו על ידי הבעל. העורר עוד הצביע על סתירות בגרסתה של נערת הליווי באשר לפגיעה בה ולמסרים שנאמרו לה במהלך האירוע הראשון. לעניין שני האירועים הנוספים, נטען כי קביעתו של בית משפט קמא מבוססת אך ורק על תחושותיו הסובייקטיביות של זוהר ואיננה מספיקה.

8.

העורר עוד העלה טענה לפיה הוא הופלה לרעה ביחס למעורבים אחרים בפרשה אשר נגדם לא הוגשו כתבי אישום. לשיטתו, אין הבדל בתשתית הראייתית שקיימת נגדו לבין זו שקיימת נגדם, באופן שמצדיק הגשת כתב אישום אך נגדו (ונגד הנאשם הנוסף). נטען כי אפליה זו, בנוסף לכרסום בחומר הראיות, מצדיקה שחרורו לחלופת מעצר.

9.

בתשובה, סמכה המשיבה את ידיה על החלטתו של בית משפט קמא. באשר לטענת העורר לפיה הופלה לרעה, טען בא כוח המשיבה כי ההחלטה לא להגיש כתבי אישום נגד מעורבים אחרים בפרשה התבססה על שיקולים ראייתיים, וכי בשלב זה עוד לא הוחלט על אי הגשת כתבי אישום גם נגדם.

דיון והכרעה

10.

כידוע, בקשה למעצר עד תום ההליכים נבחנת בשלושה שלבים. בשלב הראשון, בוחן בית המשפט קיומן של ראיות לכאורה; בשלב השני, נבחנת קיומה של עילת מעצר; אם שני השלבים הראשונים מתקיימים, עובר בית המשפט לשלב השלישי, במסגרתו בוחן אם, חרף קיומה של סמכות למעצר, ניתן להשיג את מטרת המעצר באמצעי שפגיעתו פחותה, כנדרש בסעיף 21(ב)(2) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996. הפסיקה עמדה לא אחת על הזיקה בין עוצמת הראיות לבין חלופת מעצר, כאשר בין עוצמת הראיות לכאורה לבין מידת ההגבלה על חירותו של

הנאשם קיימת "מקבילית כוחות" (כביטויו של השופט י' עמית בבש"פ 5564/11 פלוני נ' מדינת ישראל (8.8.2011)). ככל שעוצמת הראיות קטנה יותר ובחינת חומר החקירה מעוררת ספקות וסתירות, כך תגדל הנכונות לשחרר את הנאשם לחלופת מעצר, ולהיפך. עם זאת, ככל שעילת המעצר חזקה יותר במהותה ועוצמתה, מקובל שלא להסתפק בחלופת מעצר גם אם הראיות לכאורה הן "בעייתיות" ובלבד שקמא סמכות למעצר, דהיינו השלב הראשון מתקיים (ראו: מרדכי לוי "הראיות לכאורה הנדרשות למעצר עד תום ההליכים – בחינה נוספת" משפטים לד 549, 556 (תשס"ה)).

11.

לאחר שעיינתי בערר על נספחיו ובהחלטת בית משפט קמא, ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים, איני סבור כי העורר הצליח להצביע על כרסום בתשתית הראייתית במידה המצדיקה את שחרורו לחלופת מעצר. למעשה, העורר אינו טוען כי חל שינוי כלשהו בתשתית הראייתית עליה השתית בית המשפט המחוזי את החלטתו, אלא הטענה היא כי בית המשפט שגה בהעריכו את עוצמת הראיות. אין בידי לקבל עמדה זו. עיון בראיות שבידי המשיבה מצביע בבירור על מעורבותו של העורר באירועים המתוארים בכתב האישום, ואלו תואורו בבהירות בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. באשר לאירוע הראשון, גרסאות העדים המרכזיים, גרסת הבעל ומסדר הזיהוי שנערך לנערת הליווי תומכים במעורבות העורר בעבירות אשר מיוחסות לו. באשר-לאי עריכת מסדר זיהוי לנהג, בית משפט קמא דן בטענה זו וקיבל את הסבר המשיבה לפיו הליך עריכת המסדר סוכל משום שהבעל הציג בפני הנהג תצלום של העורר טרם נערך לו מסדר הזיהוי. הסבר זה מקובל אף עליי. בית משפט קמא דן אף בטענה לפיה אי זיהוי העורר על ידי הנהג יש בו כדי לכרסם בעוצמת הראיות. אני סבור כפי שסבר גם בית משפט קמא כי אין ממש בטענה זו. אי הזיהוי יכול להיות מוסבר במצב בו היה שרוי הנהג בזמן האירוע וכן בפחד שהיה שרוי בו נוכח האיומים מצד העורר שאם יפנה למשטרה יפגע בו ובבני משפחתו. באשר לשני האירועים הנוספים, לא מצאתי ממש בטענת העורר לפיה הקביעה של בית משפט קמא התבססה אך על תחושות סובייקטיביות של זוהר. הקביעה התבססה על מכלול הנסיבות שתוארו בשלושת האירועים, הגם שבית משפט קמא מצא תימוכין לגרסה אותה מסר זוהר בעדותו של עד ראיה, תיעודיהן של מצלמות אבטחה וטלפונים המעורבים בפרשה.

12.

אף הטענה בדבר האפליה נדונה בבית משפט קמא והוא קיבל את הסבר המשיבה לפיו לא הוגשו כתבי אישום נגד מעורבים אחרים משיקולים ראייתיים. בא כוח המשיבה הצביע על הבדלים בתשתית הראייתית כגון מסדר הזיהוי שנערך לנערת הליווי ולפיו היא זיהתה באופן וודאי את העורר בעוד שלא זיהתה באופן וודאי מעורבים אחרים בפרשה, והסבר זה מקובל אף עליי. הגם שהמשיבה ציינה כי בשלב זה עוד אין החלטה לגבי הגשת או אי הגשת כתבי אישום נגד מעורבים אחרים בפרשה, ולא מצאתי מקום לפקפק בדבריה.

13.

יצוין עוד, כי גם אילו סברתי כי "הפגמים" עליהם הצביע העורר יש בהם כדי להפחית במקצת מעוצמת הראיות, הרי עילת המעצר היא בדרגה כזו של עוצמה, אשר אין בכוחה של אותה הפחתה בעוצמת הראיות כדי להצדיק שחרור העורר לחלופת מעצר.

סוף דבר, הערר נדחה בזאת.