בש"פ 7581/14 מדינת ישראל נ. שומי טומי איסאקוב

לפניי בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ) בתשעים ימים או עד למתן פסק הדין בעניינו של המשיב 2 בבית המשפט המחוזי בחיפה, לפי המוקדם מביניהם.

1.

בכתב אישום מתוקן בשנית מיוחסות למשיב 2 עבירות כדלקמן: קשירת קשר, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק ); סחיטה באיומים, לפי סעיף 428 רישה וסיפה, בצירוף סעיף 29 לחוק; וסחיטה בכוח, לפי סעיף 427(א) רישה וסיפה, בצירוף סעיף 29 לחוק. לפי המתואר בכתב האישום, במהלך חודש ינואר 2014 קשרו המשיבים קשר לסחוט בכוח ובאיומים כספים מעסק המספק שירותי ליווי. ביום 23.1.2014 או בסמוך לכך התקשר המשיב 1 או מי מטעמו למפעילת העסק וביקש להזמין שירותי ליווי. בהתאם, באותו ערב הגיעה לכתובת שנמסרה י.ד., בליווי נהג. משהגיעו השניים למקום היכו המשיב 1 וגברים נוספים ששהו במקום את הנהג בכל חלקי גופו עד שנפל; ריססו גז מדמיע על פניו; וגנבו ממנו כסף ומסמכים. במהלך האירוע, מנעו בני החבורה מי.ד. לצאת מהרכב; תקפו אותה בפניה; וכן נטלו לה ולנהג את מכשירי הטלפון שהיו ברשותם. בהמשך אחז המשיב 1 סכין ואיים על הנהג ועל י.ד. במטרה להניעם להעביר מסר למפעילת העסק שלפיו עליה לשלם להם סכום של 2,000 דולר בתחילת כל חודש. בין היתר איימו חברי החבורה כי יפגעו במשפחותיהם של המעורבים; והזהירו אותם פן יפנו למשטרה. מספר ימים לאחר מכן התקשר זוהר מורדכייב (להלן: מורדכייב ) מטעמם של מפעילת העסק ובעלה למספר הטלפון שנמסר לנהג. לשיחת הטלפון ענה המשיב 2 שהזדהה בכזב בשם ג'ורג'; ובהמשך לשיחה, ביום 28.1.2014, התקשר המשיב 1 למורדכייב וביקש להיפגש עמו. בסמוך לאחר מכן נפגשו המשיבים עם מורדכייב כשהם מלווים בגברים נוספים. במהלך הפגישה סחטו המשיבים את מורדכייב ואיימו עליו כדי להניעו להעביר מסר למפעילת העסק ולבעלה שלפיו הסכום הוכפל וכעת עליהם לשלם 4,000 דולר בכל חודש. למחרת התקשר המשיב 1 למורדכייב וקבע להיפגש עמו. במעמד הפגישה, שבה לוו המשיבים במספר גברים נוספים, מסר מורדכייב כי מפעילת העסק ובעלה לא מוכנים לשלם למשיבים את הסכומים האמורים. בשלב זה הורה המשיב 1 לכל הנוכחים להיכנס לרכביהם; והמשיב 2 נכנס למושב הנהג ברכבו שחנה בסמוך תוך שהמשיב 1 כופה על מורדכייב בכוח ובאיומים להיכנס לתוך הרכב. בשלב מסוים הצליח מורדכייב להשתחרר מהמשיב 1 ונמלט מהמקום.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המבקשת בקשה לעצור את המשיבים עד לתום ההליכים נגדם. בבקשה נטען כי בידי המבקשת ישנן ראיות לכאורה להוכחת המיוחס למשיבים בכתב האישום; כי נשקפת מהם מסוכנות גבוהה; וכי אף קמה נגדם חזקת מסוכנות סטטוטורית נוכח אירועי הסחיטה באיומים וניסיון החטיפה (שיוחס למשיב 1). עוד נטען כי קיים יסוד סביר לחשש משיבוש הליכי משפט והשפעה על עדים; וכי לחובת המשיבים עבר פלילי מכביד. לאחר מספר דיונים ובקשות דחייה שונות מטעם הצדדים, ביום 3.4.2014 הורה בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט י' ליפשיץ ) על מעצרם של המשיבים עד לתום ההליכים נגדם. בית המשפט קבע כי המעשים המיוחסים למשיבים מקימים עילת מעצר נגדם; כי יש בידי המבקשת ראיות לכאורה להוכחת המיוחס להם; וכי אין מקום לשחררם לחלופת מעצר, בין היתר נוכח עברם הפלילי המכביד. זאת, אף שבית המשפט ציין כי חלקו של המשיב 2 באירועים קטן באופן יחסי מזה של המשיב 1. בקשתו של המשיב 2 לקבלת תסקיר מאת שירות המבחן בעניינו נדחתה. יוער כי בית משפט זה (כב' השופט ס' ג'ובראן ) דחה את עררו של המשיב 1 על החלטה זו (ראו בש"פ 2998/14 איסאקוב נ' מדינת ישראל (8.5.2014)), תוך שנקבע כי בית המשפט המחוזי לא שגה בהעריכו את חומר הראיות. המשיב 2 ערר אף הוא על ההחלטה אך הערר נמחק לבקשתו.

3.

מאז שניתנה ההחלטה האמורה התקיים דיון הוכחות אחד בהליך העיקרי. ההליכים התמשכו בין היתר עקב החלפת מותב לבקשת בא כוח המשיב 1; מחלוקת סביב בקשת המבקשת לנהל את ההליך בדלתיים סגורות; שינוי ייצוג של המשיב 2; ובקשות דחייה שונות של בא כוח המשיב 1.

4.

משלא הסתיים משפטו של המשיב 2 במהלך תשעת חודשי המעצר, מונחת לפניי בקשה להאריך את מעצרו בתשעים ימים נוספים או עד להכרעת הדין בעניינו, לפי המוקדם לפי סעיף 62 לחוק המעצרים (להשלמת התמונה יוער כי המשיב 1 הסכים לבקשת המבקשת להאריך את מעצרו ב-90 ימים נוספים ובהחלטתי מיום 10.11.2014 הוריתי על מעצרו כאמור). לטענת המבקשת, מסוכנותם של המשיבים נלמדת הן מחומרת העבירות המיוחסות להם ומנסיבות ביצוען, הן מעברם הפלילי המכביד. המשיב 2, כך צוין, הורשע בעבר במספר רב של עבירות ובהן עבירות אלימות; החזקת נשק שלא כדין; והריגה, שבגינן ריצה תקופות מאסר ממושכות. עוד צוין כי המשיב 2 ביצע את העבירות המיוחסות לו בפרשה דכאן בעודו אסיר ברישיון. המבקשת מוסיפה וטוענת כי קיים בענייננו חשש לשיבוש הליכי משפט , הואיל וחלק מעדי התביעה אוימו לכאורה על ידי המשיבים ומי מטעמם; וכי עדי התביעה המרכזיים נמצאים בתכנית להגנת עדים או תחת אבטחה משטרתית נוכח איומים אלה. עוד ציינה המבקשת כי קבועים כעת שבעה מועדי הוכחות לחודשים הקרובים; וכי יש לקוות שבמהלך התקופה המבוקשת תחול התקדמות משמעותית בהליכים.

5.

בדיון לפניי חזר בא כוח המבקשת על נימוקי הבקשה והוסיף כי ביום 11.11.2014 קבע בית המשפט המחוזי שני מועדי הוכחות נוספים כך שבתקופת הארכת המעצר המבוקשת קבועים תשעה מועדי הוכחות; וכי נעשה מאמץ מטעם המבקשת לקדם את ההליכים. בא כוח המשיב 2 התנגד מצדו לבקשה, וטען כי חלקו המינורי של מרשו בפרשה מצדיק את שחרורו לחלופת מעצר. עוד נטען כי למשיב 2 לא היה כל חלק אקטיבי בפרשת הסחיטה; כי מתוך עדי התביעה הרבים רק אחדים מהם רלוונטיים לגביו; וכי קבועים אמנם תשעה מועדי הוכחות אולם מדובר במועדים קצרים בני שעות בודדות ולא בימים שלמים. בקשות הדחייה והעיכובים הרבים, כך נטען, לא נגרמו בעקבות התנהלותו של המשיב 2; ואלמלא עברו הפלילי והיותו אסיר ברישיון לא הייתה נדחית בקשתו לקבלת תסקיר, שבשלה העת להורות על עריכתו.

6.

לאחר שעיינתי בבקשה והאזנתי לטיעוני הצדדים בדיון שהתקיים לפניי, באתי לכלל מסקנה שדין הבקשה להארכת מעצרו של המשיב 2 להתקבל. כלל נקוט הוא כי בבוא בית משפט זה לבחון בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 62 לחוק המעצרים, שהוא החריג לכלל המאפשר החזקת נאשם במעצר תשעה חודשים, שומה עליו לשקול את זכותו של הנאשם לחירות וחזקת החפות הנתונה לו אל מול האינטרס שבשמירת ביטחון הציבור וניהול הליך פלילי תקין (בש"פ 6808/10 מדינת ישראל נ' נפאע , פסקה 11 (5.10.2010); בש"פ 4301/14 מדינת ישראל נ' מרמנשטיין , פסקה 7 (25.6.2014)). בין השיקולים הצריכים לעניין ניתן למנות את רמת מסוכנותו של הנאשם לציבור; משך תקופת המעצר; קצב התקדמות ההליך העיקרי; והחשש מפני שיבוש הליכי משפט. ככל שהשהות במעצר מתארכת, כך מוסט מרכז הכובד מזכות הציבור לביטחון ולמיצוי הדין עם הנאשם לעבר זכות הנאשם לחירות; ונדרשת עוצמה הולכת וגוברת של שיקולים המצדיקים את הארכת המעצר ( בש"פ 4449/12 מדינת ישראל נ' אלקינייב , פסקה 10 (26.6.2012); בש"פ 7568/14 מדינת ישראל נ' סיאם , פסקה 5 (13.11.2014)). בענייננו, העבירות המיוחסות למשיב 2, ובראשן סחיטה בכוח תוך הטלת מורא על מפעילת העסק והסובבים אותה, מעידות כשלעצמן על המסוכנות הגבוהה הנשקפת ממנו (בש"פ 6249/07 זוארץ נ' מדינת ישראל , פסקה 19 (5.8.2007)). בית משפט זה עמד לא אחת על החומרה המיוחדת הנודעת לעבירות מסוג זה ועל הנטייה שלא " לשחרר נאשמים בעבירות סחיטה באיומים לחלופת מעצר, בהיותן עבירות המעידות על מסוכנות וטבוע בהן חשש לשיבוש הליכי משפט" (בש"פ 5888/13 אשכנזי נ' מדינת ישראל , פסקה 31 (11.9.2013); ראו גם בש"פ 8318/13 מדינת ישראל נ' קאדר , פסקה 39 (22.12.2013)). לא ראיתי לקבל את טענת המשיב 2 שלפיה חלקו בפרשה, שהוא משני לזה של המשיב 1, מטה את הכף לעבר דחיית הבקשה, וזאת אף אם אניח לטובתו כי יש בטענה זו ממש. הסיכון הנלמד מעברו הפלילי המכביד של המשיב 2, בצירוף טיבן ונסיבות ביצוען של העבירות המיוחסות לו מזה; ותשעת מועדי ההוכחות הקבועים לחודשים הקרובים שיאפשרו קידום משמעותי של הליך שמיעת הראיות מזה, מוליכים – להשקפתי – למסקנה כי בנסיבות העניין יש להיעתר לבקשה. במצב דברים זה אף לא ראיתי להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי שלא להורות לעת הזאת על קבלת תסקיר מבחן (ראו והשוו: בש"פ 2954/10 עותמאן נ' מדינת ישראל , פסקה 5 (26.4.2010)).

הבקשה מתקבלת אפוא. מעצרו של המשיב 2 מוארך בתשעים ימים החל מיום 24.11.2014, או עד למתן פסק דין בת"פ 47962-02-14 בבית המשפט המחוזי בחיפה, לפי המוקדם מביניהם.