בש"פ 6249/07 דוד זוארץ נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופט ע' מודריק ), אשר הורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המתנהלים נגדו.

1.

לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו הוגש כתב-אישום מסועף ורחב-יריעה המייחס לעורר ול-23 נאשמים נוספים חברות בארגון פשיעה שבראשו עמד, על פי הנטען, אסי אבוטבול (להלן:"אסי"). כתב האישום מחזיק 22 אישומים, חמישה מהם רלוונטיים לעורר שלפנינו, ואליהם נידרש כאן. האישום הראשון מתאר את מתווה פעולתו של ארגון הפשיעה ואת התפקיד שמילא בו העורר.

באישום זה נטען, כי חברי הארגון, סחטו – בכוח ובאיומים – אנשי עסקים בישראל ובחוץ-לארץ על מנת להניעם לשלשל לידי הארגון סכומי עתק ובהמשך פעלו להסוות את מקור הכסף שהגיע לידיהם באמצעות שימוש ב"חשבונות קש". העורר, לפי המיוחס, מילא תפקיד מרכזי בפעילות הארגון, שכן הוא היה אחד הגורמים שכיוונו את פעילות הארגון ופיקחו עליה; הוא שדאג לפתיחתם של "חשבונות הקש" שבאמצעותם ניהל בעצמו חלק מפעילותו הפיננסית של הארגון; והוא אף השתתף באופן פעיל בחלק ממעשי הסחיטה שביצע הארגון. בגין אלה, יוחסה לעורר באישום זה עבירה של מנהל בארגון פשיעה לפי סעיף 2(א)(1) לחוק מאבק בארגוני פשיעה, התשס"ג-2003 (להלן:"חוק מאבק בארגוני פשיעה").

האישומים הנוספים עוסקים בעבירות ספציפיות שבוצעו על ידי הארגון בהשתתפותו של העורר. באישום השניים-עשר נטען, כי העורר השתמש בשיקים

שנסחטו באיומים מחברת "גליקסמן שיווק ביצים בע"מ" לשם רכישת רכב (להלן: "פרשת גליקסמן"). באישום השלושה-עשר נטען, כי לאחר שחוזה למתן שירותי ניקיון שנקשר בין בית-ספר בנתניה לחברה שבבעלות שניים מחברי הארגון – בוטל, איים העורר על בעליה של חברת הניקיון "אלאדין אחזקות בע"מ" לבל יתפסו את מקומה של החברה הקודמת (להלן: "פרשת אלאדין"). באישום העשרים נטען, כי העורר ואחרים סחטו באיומים במסגרת פעילותו של ארגון הפשיעה, את עופרי סגל ואת קובי מימון – בעליהן של חברת "שער הים" ושל חברת נצב"א בהתאמה – על מנת לזרז בנייתו של פרוייקט דירות שאחד מחברי הארגון רכש בו דירה (להלן: "פרשת שער-הים"). לבסוף, באישום העשרים ואחד נטען, כי העורר היה אחראי לפתיחתם של ארבעה "חשבונות קש" – ביניהם חשבונות הרשומים על שם אשתו ובנו – בהם הופקדו סכומי כסף גדולים שהניבה פעילותו של הארגון (להלן: "פרשת חשבונות הקש"). בגין כל אלה, יוחסו לעורר שתי עבירות של הלבנת הון במסגרת ארגון פשיעה לפי סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון וסעיף 3 לחוק מאבק בארגוני פשיעה, וכן שתי עבירות של סחיטה באיומים במסגרת ארגון פשיעה לפי סעיפים סעיפים 428 סיפא ו-29 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977.

2.

בד בבד עם הגשת כתב-האישום הגישה המשיבה בקשה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים, תוך שהיא טוענת כי הראיות הלכאוריות העומדות לחובתו – בצירוף העובדה שלחובתו עומדות לא פחות מחמש הרשעות קודמות בעבירות דומות לאלה המיוחסות לו, והעובדה שהוא היה מעורב בעבירות של הלבנת הון – מעוררות חשש כי העורר יסכן את שלום הציבור ויביא להעלמת רכוש, ומקימות, אפוא, עילה למעצרו לפי סעיפים 21(א)(1)(ב) ו-21(א)(1)(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן:"חוק המעצרים").

3.

בית-המשפט המחוזי (כב' השופט ע' מודריק ) קיבל את הבקשה והורה ביום 8.7.07 על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים. בהחלטתו ציין בית-משפט קמא, כי הנחת המוצא הינה שחומר הראיות שבידי התביעה כולל ראיות המוכיחות לכאורה את קיומו של ארגון הפשיעה; את מעמדו של אסי כראש הארגון ואת חברותם של נאשמים נוספים בו; וכן את ביצוען של עבירות סחיטה בכוח ובאיומים בידי מנהלי הארגון וחבריו. הדיון התמקד, אפוא, בשאלת קיומן של ראיות לכאורה להוכחת מעמדו של העורר בהיררכיה העבריינית ולהוכחת המעשים שביצע בשירות הארגון. לאחר סקירת הראיות שהונחו בפניו קבע בית-המשפט, כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית להוכחת מעמדו הבכיר של העורר בארגון כנטען באישום הראשון, וכן כי תשתית כזו קיימת גם ביחס ליתר האישומים שיוחסו לעורר. ביחס לפרשת גליקסמן, נקבע, קיימת תשתית ראייתית המוכיחה באופן לכאורי, כי העורר קיבל את כספי הסחיטה שהניבה פרשת גליקסמן מתוך מודעות לטיבם ומקורם. טענתו של העורר, לפיה קיבל את השיקים אשר שימשו אותו לקניית הרכב מאחד, נתן שדה, אשר קיבלם מידי אסי במסגרת קשר עסקי שהתקיים בין השניים – נדחתה (עמ' 8-9 להחלטה). בית המשפט הוסיף וקבע כי גם בפרשת שער-הים קיימות ראיות לכאוריות ממשיות וישירות, המבוססות, בין היתר, על צילומים המתעדים מפגשים של אנשי הארגון עם המתלוננים (עמ' 10 להחלטה). טענת העורר, לפיה יש לראות מפגשים אלה כמשא-ומתן עסקי ותו לא – נדחתה. ביחס לפרשת חשבונות הקש נקבע, כי קיימות ראיות לכאורה לכך שהעורר היה אחראי לפתיחתם של חשבונות אלה וכן לפעולות שנעשו בהם, וכי הוא לא סיפק כל הסבר אלטרנטיבי מניח את הדעת לפעילותו זו (עמ' 12-11 להחלטה). בצד האמור נקבע, כי מעשיו של העורר בגדרה של פרשת אלאדין עומדים על רגליהם ואין בהם זיקה לפעילותו בארגון. להשקפת בית המשפט, המעשים בהם נטל חלק העורר מקימים, כשלעצמם, עילה למעצרו, ומשקלה של עילה זו מתגבר בשל כך שמעשיו של העורר (פרט למעשים עליהם נסבה פרשת אלאדין) נעשו בשירותו של ארגון פשיעה. בית-משפט קמא סבר עוד, כי לעת הזו, אין מקום לשקול את שחרורו של העורר לחלופת מעצר (עמ' 13 להחלטה). מטעם זה הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

5.

מכאן הערר שלפני, בגדרו משיג בא-כוחו המלומד של העורר על כל תו ותג בהחלטתו של בית-משפט קמא. העורר טוען, כי דרך הילוכו של בית-המשפט באשר לאישום הראשון היתה שגויה, משום שהוא למד על מעמדו בארגון בהתבסס על האישומים הפרטניים שיוחסו לו, ולאחר מכן, הסיק כי קיימות ראיות לכאורה נגדו באישומים הספציפיים בהתבסס על מעמדו בארגון. להשקפת העורר דרך זו היא "מעגלית" ושגויה. לטענתו, השקפת בית-המשפט באשר למעמדו בארגון הפשיעה נסמכת על המעשים המיוחסים לו ביתר האישומים, אולם עיון באלה מעלה, כי הוא מילא תפקיד שולי במסכת העובדתית המתוארת בהם, וממילא, מתוך 22 האישומים הנכללים בכתב האישום חמישה בלבד מתייחסים אליו. בהמשך טוען העורר להעדרן של ראיות המוכיחות כי הוא שימש ב"כמנהל" בארגון. חלק ניכר מהשגותיו בעניין זה הוא מכוון להסתמכות על שיחות שנוהלו בינו לבין אסי. לטענתו, שיחות אלה אינן אלא ביטוי ליחסים האישיים והעסקיים שהתקיימו ביניהם, ולא הוכח כל קשר בינן לבין ביצוען של עבירות פליליות ולפעילותו של ארגון הפשיעה.

בהמשך, מעלה העורר שורה ארוכה של השגות נגד קביעותיו של בית-משפט קמא ביחס לאישומים הפרטניים שיוחסו לו. לטענתו, המעשים שיוחסו לו בפרשת גליקסמן, כלל אינם מגלים עבירה, והשיקים בהם השתמש לקניית המכונית הועברו לידיו, ככל הנראה, על ידי נתן שדה. עוד משיג העורר על קביעותיו של בית-משפט קמא ביחס לפרשת שער-הים, וטוען, כי השיחות עליהן הסתמך בית-משפט קמא בהקשר זה משקפות משא-ומתן, ולא מעמד של איומים וסחיטה. עוד טוען העורר ביחס לפרשת חשבונות הקש, כי הוא הציג הסברים סבירים ומתקבלים על הדעת לשימוש בחשבונות הבנק של אשתו ובנו ומאלה התעלם בית-משפט קמא ללא טעם מספיק. בהמשך לטיעון זה, מעלה העורר שורה ארוכה של השגות נגד הראיות שהובאו בידי המשיבה ביחס לכל אחד מחשבונות הקש, כשקו הטיעון העיקרי שלו בעניין זה הוא כי לא הוכח כי מקור הכספים שהופקדו בחשבונות הוא בפעילותו של הארגון. לבסוף, דעתו של העורר אינה נוחה גם מקביעותיו של בית-משפט קמא ביחס לפרשת אלאדין. לטענתו, חרף כך שבית-משפט עצמו קבע כי פרשת אלאדין אינה קשורה לארגון הפשיעה, הוא הסיק ממנה, שלא בצדק, מסקנות בדבר טיב פעולתו ומעמדו של העורר בארגון הפשיעה.

6.

ההחלטה בדבר קיומה של עילת מעצר, מטעים העורר, מבוססת, למעשה, על הנחה מוטעית בדבר תפקידו הרם בארגון הפשיעה, והיא אינה עולה בקנה אחד עם החלטות שניתנו בעניינם של מעורבים אחרים בפרשה. באשר לשאלת שחרורו של העורר לחלופת מעצר הועלו שתי טענות. הראשונה, כי אף אם ייעצר העורר יוכל ל"נצח" על פעילות הארגון ומשכך, נימוק זה אינו יכול להוות תנאי להותרתו במעצר. הטענה השנייה היא, כי אין יסוד לחשש מפני שיבוש הליכי משפט הואיל והעורר נעצר תשעה ימים תמימים לאחר מעצרם של נאשמים אחרים, ולא עשה דבר שיש בו משום שיבוש הליכי משפט כאמור.

7.

המשיבה סבורה, כי יש להותיר את החלטתו של בית-משפט קמא על כנה. לפני הדגישה באת-כחה, כי העבירה של ניהול בארגון פשע המיוחסת לעורר באישום הראשון ניצבת על רגליה היא הן מן הבחינה משפטית, הן מבחינת הראיות שהובאו להוכחתה, אשר אינן קשורות בהכרח לראיות המבססות את יתר האישומים המיוחסים לעורר. עוד מטעימה המשיבה, כי קיימות ראיות לכאורה גם ליתר האישומים המיוחסים לעורר, וכי נוכח עברו הפלילי והחשש כי העורר יוכל להמשיך ולהפעיל את "חיילי" הארגון אם ישוחרר לחלופת מעצר, יש להותירו במעצר עד לתום ההליכים.

8.

לאחר ששקלתי את עמדות הצדדים ובחנתי את חומר הראיות שהונח לפני הערכאה הדיונית, הגעתי לידי מסקנה, כי דין הערר להידחות, שכן מצאתי כי החלטתו של בית-משפט קמא להורות על מעצר העורר עד לתום ההליכים מבוססת ואין כל עילה לשנותה. בגדרו של האישום הראשון יוחסה לעורר, כאמור, עבירה של ניהול ארגון פשיעה. עבירה זו היא עבירה עצמאית ונפרדת מיתר האישומים המיוחסים לעורר אולם הוכחתה יכול שתעשה הן על יסוד ראיות ספציפיות המתייחסות אליה ומצביעות על ביצועם של תפקידים מסוימים במסגרת ארגון פשיעה, הן באמצעות הוכחתו, לכאורה, של החלק שנטל העורר בעבירות אחרות שבוצעו מטעם הארגון (בש"פ 2557/04 מדינת ישראל נ' בן ציון , פ"ד נח(4) 83, 86-85. להלן: עניין בן ציון ; הצעת חוק מאבק בארגוני פשיעה, התשס"ב-2002, ה"ח 3155 3.7.2002. להלן: הצעת החוק ). בטרם אפנה לבחון את שאלת קיומן של ראיות לכאורה להוכחתו של אישום זה, אני מוצא לנכון להבהיר, כי לחובתו של העורר עומדת מסה קריטית של ראיות ישירות המצביעות על מעמדו הבכיר בארגון. ניתן לומר, כי גם במנותק מיתר האישומים שיוחסו לעורר, קיימת תשתית ראייתית לתפקיד המפתח אותו מילא בארגון. קביעותיו של בית-משפט בנושא זה נסמכו, אפוא, על ראיות ישירות ועצמאיות לעניין הניהול, והראיות המתייחסות לאישומים הפרטניים, אף שדי בהן כדי להוכיח את מעמדו בארגון הפשיעה, רק מצטרפות למסכת הראייתית הקיימת גם בלא זיקה לאישומים אלה. משכך, אין כל מניעה להקיש ממעמדו של העורר בארגון, אשר נגזר מהאישום הראשון,

על מהות מעורבותו באישומים הפרטניים שיוחסו לו, ודרך הילוך זו אינה "מעגלית" כלל ועיקר.

9.

נפנה אם כן, לסקירתן של הראיות הישירות לעניין מעמדו של העורר בארגון הפשיעה. ראשית דבר, לאלה המעידות על מעמדו כאחראי על ענייני הכספים של הארגון. משיחות שניהל העורר עם אלברט סיטבון (להלן:"סיטבון")

– אשר שימש, לפי הנטען, כיד ימינו של אסי בארגון – עולה, כי העורר היה מופקד על ניהול כספי הארגון. הוא זה שהיה אחראי "להביא כסף" (שיחה 11965 – נספח א(7));

הוא ייצג את הארגון במגעים מול הבנק (שיחה 14059 – נספח ב) והוא אף הופקד על חלוקת כספי הארגון בין גורמים שונים (שיחה 5118 – נספח א(3); שיחה 6098 – נספח א4). תמונה דומה עולה משיחות שנוהלו בין העורר לאסי. האחרון פונה לעורר ומבקש ממנו כספים הואיל והוא "צריך להעביר כסף לעסקים" (שיחה 7205 – נספח א1) ואף מנחה את העורר "לצ'פר" אדם מסוים בסכום כסף (שיחה 905 – נספח א(6). בשיחות אחרות, מספר העורר לאסי על סכומי כסף שהעביר לידי אחרים, ואסי מביע את אמונו בעורר באופן המעיד, לכאורה, על מרחב הפעולה ושיקול הדעת שניתן לעורר בענייני כספים:"אתה יודע מה לעשות. אני לא שואל אותך מה אתה עושה...אתה חכם, אתה ילד גדול, תעשה מה חושב רק... תחשוב טוב לפני... למה... הבעיה שעכשיו אין, אין נזיל עכשיו, זה הבעיה. אז שלא תתפתה בגלל שאין נזיל עכשיו לעשות טעויות" (שיחה 10411 – נספח א(6)).

10.

שיחות נוספות שנוהלו בין העורר לאסי מעידות, לכאורה, כי העורר שימש בתפקיד מרכזי בארגון לא רק במישור הפיננסי, אלא גם בנושא אבטחתם של אנשי הארגון. במספר הזדמנויות, משוחחים אסי והעורר על הצורך בהחלפת צוות האבטחה המופקד על ביתו של אסי ועל הצורך בהצבת מאבטחים ליד בית חברתו, וכן על כספים ששילם העורר לאדם בשם שחר, כשהכוונה, ככל הנראה, לאדם שהופקד על אבטחתו של אסי (שיחה 6966 – נספח ב(1); שיחה 1471 – נספח ב(8); שיחה 7737 נספח ב(2); (שיחה 8060 – נספח 9(ב)). בנוסף, בשיחות שהתנהלו בין העורר לפרנסואה אבוטבול (להלן:"פרנסואה") פונה האחרון לעורר בבקשות שונות בעניין האבטחה סביב ביתו של אסי (שיחה 8886 – נספח ב(9)) ואף מביע תרעומת על כך שהעורר עצמו אינו מאובטח (שיחה 8914 – נספח ב(9); שיחה 8921 – נספח ב(9)). אסי אף הוא שותף לעמדתו של פרנסואה בעניין זה (שיחה 14215 – נספח ב(9)). דברים אלה, מהווים

אינדיקציה הן לתפקידו של העורר כאחראי על שירותי האבטחה לחברי הארגון הן למעמדו בארגון, המצריך, להשקפתם של פרנסואה ואסי, להפקיד אבטחה על העורר. נוסיף ונציין, כי מחומר הראיות

עולה עוד, כי העורר היה אמון על הקשר עם עורכי הדין שייצגו את אסי וחברים אחרים בארגון, וכן על העברת דמי שכר טרחה לידיהם.

סיכומו של דבר, המערך הראייתי הלכאורי מלמד, כי לעורר היתה שליטה בלתי מבוטלת על זרימת הכספים בעורקי הארגון, תוך שניתן לו שיקול דעת רחב בהקשר זה. עוד מלמד המערך הראייתי, כי העורר הופקד על תפעולו של מערך האבטחה המסועף של חברי הארגון ועל התשלום עבורו, וכי הוא היה זה שטיפל בייצוגם המשפטי של חברי הארגון ובעלויות שנכרכו בו.

12.

טענת העורר, לפיה חרף העולה מתשתית ראייתית זו אין לראותו כ"מנהל" בארגון הפשיעה, הואיל ובכתב-האישום יוחסו לו חמישה אישומים בלבד – אינה יכולה להתקבל. בראשית הדברים יש לזכור כי כאשר עסקינן בעבירות המבוצעות במסגרת ארגון פשיעה, קיימת – מטבע הדברים – בעייתיות בהוכחת קשר בין נושאי תפקידים בארגון לבין העבירות המבוצעות מטעם הארגון ( הצעת החוק , בעמ' 763). לכך יש להוסיף, כי מעמדו של העורר בארגון אינו עומד ביחס ישר למספר האישומים שיוחסו לו אלא נגזר מתוכנם של אישומים אלו. עוד יצויין כי עיון בחומר הראיות שהונח לפני, מעלה כי העורר היה מעורב, לכאורה, גם בחלק מן האישומים בהם לא יוחס לו באופן ישיר ביצוען של עבירות פליליות (הודעותיו של ארדלו פריסי מיום 22.4.07 ומיום 25.4.07 ביחס לאישום השביעי; נספח ג' – ביחס לאישום החמישי; שיחה 14059 נספח ב – ביחס לאישום התשעה-עשר). עוד אנו למדים כי לאחר שאסי נעצר הוטל ניהול הארגון על כתפיו של העורר (נספח ב(6)).

כבית-משפט קמא אף אני סבור, כי טענת העורר לפיה יש לראות את שיחותיו עם אסי בהקשר עסקי וחברי שדבר אין לו עם פעילותו של ארגון פשיעה – אינה מתיישבת עם העולה מחומר הראיות. כפי שכבר הוזכר, קיומו של ארגון הפשיעה אינו שנוי במחלוקת לפנינו. נוכח מעמדו הלכאורי של אסי בארגון הפשיעה, אינטנסיביות הקשר שקיים עימו העורר ותוכנו של קשר זה, העובדה שהעורר עמד בקשר גם עם סיטבון, וקיומן של אינדיקציות ראייתיות למעורבותו של העורר במערך הסחיטה שהפעיל הארגון שעל מקצתן בלבד עמדתי לעיל, קשה להתייחס בכובד ראש לטענה לפיה קשריו של העורר עם אסי ואחרים היו תמימים לחלוטין ונטולי זיקה לפעילות הארגון. סיכומו של דבר, להשקפתי, קיימת תשתית ראייתית לכאורית איתנה להיותו של העורר "מנהל" בארגון פשיעה כנטען באישום הראשון.

15.

מכאן, נפנה לבחינת שאלת קיומן של ראיות לכאורה לאישומים הפרטניים שיוחסו לעורר. הצדדים אינם חלוקים, למעשה, על קיומן של ראיות לכאוריות המבססות את עובדות האישום השניים-עשר (פרשת גליקסמן), אלא שפרשנותן של אלה שנויה במחלוקת. עמדנו על כך כי מעמדו הבכיר של העורר בארגון משליך על בחינתן של הראיות לכאורה באישומים האחרים. על רקע האמור, מסקנותיו של בית-משפט משפט קמא ביחס לאישום זה מקובלות גם עלי. אכן, התבוננות במעשים המיוחסים לעורר באישום זה באספקלריה של מעמדו בארגון מצביעה כי לכאורה, היה העורר מודע לטיבם של השיקים שהגיעו לידיו, ואחת היא, אם קיבלם ישירות מידיו של אסי או אם קיבלם מאחר. לאלה מצטרפים, כמובן, שקריו לכאורה של העורר בעניין השימוש בשיקים של חברת גליקסמן. סיכומו של דבר, אני סבור כי גם ביחס לאישום השניים-עשר קיימת תשתית ראייתית מספקת.

16.

גם בפרשת שער-הים קיימות, להשקפתי, ראיות לכאוריות רבות ומבוססות המקימות חשש כי העורר היה מעורב עד צווארו בפרשת הסחיטה והאיומים המתוארת בפרשה זו. ראשית, עדויות המתלוננים – עופרי סגל וקובי מימון – מצביעות באופן ברור על מעורבותו העמוקה של העורר במסכת הסחיטה והאיומים שהופעלה כלפיהם, ומשקלן הלכאורי של הודעות אלה מתחזק במידה ניכרת נוכח כך שהפגישות בהן נכח העורר תועדו בידי המשטרה. במהלכן של הפגישות המתועדות, נשמעו לא פעם איומים מפורשים וקשים כלפי המתלוננים מצידם של אחרים, ובעיקר סיטבון (הודעות עופרי סגל מיום 2.2.07 ומיום 14.2.00 נספחים א(1) ו-א(2);

עמ' 3 להודעת עופרי סגל מיום 15.2.07 נספח א(4); עמ' 2 להודעת עופרי סגל מיום 18.2.07, נספח א(5); עמ' 2 להודעתו של קובי מימון מיום 29.3.07 – נספח ד; דו"ח מפגש במשרדו של סגל, נספח ו'; נספח ה(1)). בנוסף לכך, הראיות שהונחו לפני מצביעות על כך שהעורר קיבל הנחיות ישירות מאסי, ראש הארגון, ודיווח לו בזמן אמת על תוצאות הפגישות של חברי הארגון עם המתלוננים (שיחה 6715 – נספח ג(3); שיחה 7159 – נספח ג(5)). טענת בא-כוח העורר – אשר נדחתה

בידי בית-משפט קמא – לפיה יש לראות את הפגישות עם המתלוננים כמשא-ומתן אינה מתקבלת על הדעת, ובעניין זה, אין לי אלא להצטרף לדבריו של בית-משפט קמא, ולומר, כי קשה – קשה עד מאוד – להגדיר מפגשים הנערכים בנוכחותם של גברתנים מטילי אימה תוך השמעת איומים בפגיעה חמורה במתלוננים אשר הבינו כי נפלו קורבן למעשה סחיטה ועירבו את המשטרה, כמשא-ומתן עסקי תם-לב. על יסוד כל האמור, טענות העורר ביחס לפרשה זו נדחות.

17.

זוהי גם עמדתי באשר לפרשת חשבונות הקש. טענותיו של בא-כוח העורר מבקשות לפרוט לפרוטות את הראיות, במנותק מהקשרן. כבית משפט קמא, אף אני סבור כי ראיותיה של המשיבה מוכיחות, לכאורה, כי העורר עשה כבשלו בחשבונות בנק שלא נרשמו על שמו, תוך שהוא משתמש בכספים שהופקדו בחשבונות אלה בכדי לבצע תשלומים שונים עבור ראשי הארגון וחבריו, ומבלי שלהיקפו של תזרים המזומנים בחשבונות אלה ניתן הסבר המניח את הדעת. טענת בא-כוח העורר, לפיה לא הוכח כי מקורם של הכספים שזרמו בחשבונות אלה הוא פעילותו של ארגון הפשיעה – אינה יכולה להתקבל. בעלי החשבונות נושא האישום לא הכירו את האנשים שפעלו בחשבונותיהם או את הגורמים שלידיהם הועבר כסף מחשבונות אלה. ההיקף הכספי של הסכומים שעברו בחשבונות אלה – מאות אלפי שקלים – אינו מתיישב עם העובדה שלבעליהם לא היו מקורות הכנסה היכולים – ולו בדוחק – להניב סכומי כסף כאלה. בנוסף, בעלי החשבונות מצביעים בהודעותיהם על כך שהעורר פעל בחשבונות הבנק שלהם, אולם לא ניתן להבין מניין לו לעורר סכומי כסף בהיקף כזה, כשהוא מעיד

על עצמו שהוא אינו בעל מקורות הכנסה מתאימים (הודעתו של ליאוניד פולונוב מיום 2.4.07 – נספח א'; הודעתו של עידן זוארץ מיום 4.4.07 – נספח ו(1); הודעתה של ירדנה זוארץ מיום 5.4.07 – נספח ח') סיכומו של דבר, כבית-משפט קמא אף אני סבור כי הראיות הקיימות לעניין פעולתו של העורר בחשבונות הקש בהינתן מעמדו הלכאורי בארגון, מקימים תשתית ראייתית לכאורית מספקת בהקשרו של האישום הנדון.

18.

לבסוף, עלינו להתייחס גם לטענותיו של העורר ביחס לפרשת אלאדין. בערר שלפני לא הועלו טענות בדבר העדרן של ראיות לכאורה בפרשה זו, ומשכך, מסקנתו של בית-משפט קמא בדבר קיומן בעינה עומדת. טענת העורר לפיה בית-המשפט הסיק שלא בצדק מפרשה זו מסקנות ביחס למעמדו בארגון הפשיעה – אינה מקובלת עלי. בניגוד לטענת העורר, בית-משפט קמא הדגיש מפורשות, כי אישום זה נראה חורג ממסגרת פעולתו של העורר בארגון הפשיעה ואף ציין כי לו היה אישום זה ניצב לבדו, לא היה בו בסיס למעצרו של העורר עד לתום ההליכים. טענותיו של העורר בעניין זה, נדחות אפוא.

סיכומו של דבר, להשקפתי, קיים מסד ראייתי לכאורי איתן ומבוסס לאישומים שיוחסו לעורר.

19.

לעניין קיומה של עילת מעצר טען העורר כי העבירות המיוחסות לו, כשלעצמן, אינן מגלות חומרה מיוחדת, והחלטתו של בית-משפט קמא לעוצרו עד לתום ההליכים נגדו נובעת אך ורק מהשקפתו באשר למעמדו בארגון הפשיעה. טענה זו, על שני ראשיה, אינה מקובלת עלי. ראשית, כפי שציין בית-משפט קמא, מעשיו של העורר, כשלעצמם, מעידים על המסוכנות הנשקפת ממנו. מן הראיות שהונחו לפני עולה, לכאורה, כי העורר, ביחד עם אחרים, הטיל את חיתתו על אנשי עסקים תמימים במטרה לסחוט מהם ממון. העורר וחבריו לא בחלו באמצעים כלשהם על מנת להשיג את מטרותיהם הנפשעות. מעשים אלה של העורר ושותפיו נמשכו על פני זמן רב, והיו פרי תוכנית יזומה ומדוקדקת, שכללה איומים חמורים ומפורשים על המתלוננים ובני משפחותיהם.

אם בכך לא די, הרי שמעשיו של העורר בוצעו לכאורה – פרט למעשים המיוחסים לו בפרשת אלאדין – במסגרת ארגון פשיעה. סעיף 3 לחוק מאבק בארגוני פשיעה מורה, כי ביצועה של עבירה במסגרת פעילות של ארגון פשיעה מהווה נסיבה מחמירה המובילה – פרט למקרים מסוימים – להכפלת העונש המירבי הקבוע בצד אותה עבירה (בש"פ 2617/04 פינטו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.3.04). הוראה זו מהווה אינדיקציה לכך שביצוען של עבירות במסגרת ארגון פשיעה חמור יותר מביצוען ללא זיקה לארגון כזה. לכך יש להוסיף כי – כפי שנפסק – עצם הבחירה של מאן דהוא להפוך לאיבר מאיבריו של ארגון פשיעה מעידה, כשלעצמה, על מסוכנותו (בש"פ 5858/05 אבו-עמרה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.7.05); בש"פ 3232/06 מדינת ישראל נ' גבאי (לא פורסם, 17.5.06), וכי יש לייחס משקל מיוחד למסוכנותם של מי שפעלו על רקע תשתית עבריינית מאורגנת (בש"פ 5275/03 מדינת ישראל נ' קקון (לא פורסם, 22.5.03)). אפיוני פעולתו של העורר במסגרת ארגון הפשיעה, והעבירות המיוחסות לו, לרבות מעשי סחיטה באיומים ובכח, מצביעים בעליל על מסוכנותו של העורר ועל קיומה של עילה למעצרו. נוכח אופיין וחומרתן של העבירות המיוחסות לעורר, היכולת הפוטנציאלית לבצע מעשים דומים גם במהלך שהייה בחלופת מעצר, העדר המלצה פוזיטיבית של שירות המבחן

בשאלת נטרול המסוכנות בחלופות המעצר שהוצעו, ועברו הפלילי של העורר (המורכב, בין היתר, מעבירות של סחיטה באיומים, תקיפה, קבלת דבר במרמה והדחה בחקירה) לא מצאתי כי יש להורות על שחרורו של העורר לחלופת מעצר.

טענותיו של העורר באשר לאי-אחידות בהחלטות ביחס למעורבים אחרים בפרשה נידונו לגופן בידי בית-משפט קמא ומסקנותיו בעניין זה מקובלות אף עלי. ההחלטה לשחרר את פרנק מטודי – שאף לו יוחס, בכתב-אישום נפרד, ביצוען של עבירות במסגרת ארגון הפשיעה – לחלופת מעצר ניתנה, בין היתר, על רקע העובדה שלמטודי לא יוחסה עבירה של ניהול ארגון פשיעה, מה שאין כן במקרה של העורר שלפנינו. במצב דברים זה, אין הצדקה להתייחס לכך המעורבים בפרשה כמקשה אחת ללא הבחנה ביניהם (השוו לעניין זה: בש"פ 11590/05 מדינת ישראל נ' שורפי (לא פורסם, 20.12.05); בש"פ 8765/05 מדינת ישראל נ' מוגרבי (לא פורסם, 19.10.05)).

על יסוד כל האמור, הערר נדחה.