בש"פ 2515/13 ישראל אלבז נ. מדינת ישראל

1.

שני עררים על החלטתו מיום 21.3.2013 של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופט נ' אבו טהה ) בתיק מ"ת 20686-11-12, בגדרה הורה בית המשפט על מעצרם של העוררים עד תום ההליכים המשפטיים נגדם.

כתב האישום

2.

נגד העוררים ושבעה נוספים (להלן ביחד: הנאשמים ) הוגש כתב אישום, אשר תוקן ביום 26.11.2012 (להלן: כתב האישום ), המחזיק אחד-עשר אישומים, שניים מתוכם (האישומים השביעי והתשיעי) מיוחסים לעורר בבש"פ 2515/13, ישראל אלבז, הנאשם 8 בכתב האישום (להלן: העורר 1 ), ושלושה מתוכם (האישומים התשיעי, העשירי והאחד-עשר) מיוחסים לעורר בבש"פ 2597/13, עידן רחמים, הנאשם 9 (להלן: העורר 2 ). על פי המתואר בכתב האישום, במהלך השנים 2012-2008 היו הנאשמים, יחד עם אחד בשם בוריס ניסנוב ועוד אחרים, מאוגדים בארגון פשיעה שפעל בעיר באר-שבע (להלן: הארגון ). בראש הארגון עמדו הנאשמים 1 ו-2 (שמואל גרינברג ויוסי צדיק), והנאשם 3 (שלמה זיתון) היה מנהל בארגון. במסגרת פעילותם בארגון, פעלו הנאשמים בדרכים שונות על מנת לאפשר לראשי הארגון ולחבריו לעסוק בפעילויות פליליות שונות ולהפיק רווחים. עוד צוין בכתב האישום, כי בין הארגון לבין חבורה אחרת שפעלה בבאר-שבע (להלן: החבורה היריבה ) היה קיים סכסוך.

3.

בסעיף 22 לאישום הראשון נטען כי העוררים, ביחד עם הנאשמים 7-4, "היו חברים בארגון ושימשו כאנשי ביצוע של הארגון", כשבמסגרת זו ביצעו עבירות שונות, היו כפופים לראשי הארגון ומנהליו וקיבלו מהם הוראות. בסעיף 23 לאישום הראשון נטען כי העורר 1 שימש כגובה הלוואות בעסקי ההלוואות של הנאשם 1 ובמקביל ניהל עסק הלוואות משלו, תוך שימוש במוניטין של הארגון. בסעיף 24 לאישום הנ"ל נאמר כי העורר 2 היה שותף עם הנאשם 1 בעסק של הלוואות בריבית, גבה עבור הנאשם 1 את החזרי ההלוואות והריביות וניהל עסק משלו של הלוואות בריבית.

4.

על פי המתואר באישום השביעי, המיוחס לעורר 1 ולנאשמים 1, 3, 5 ו-6, קשרו הנאשמים 1 ו-3 קשר עם יתר חברי הארגון לסחוט את אלירן חג'ג' המשתייך לחבורה היריבה (להלן: המתלונן ). במסגרת הקשר האמור, ניסו הנאשמים הנ"ל לחבול במתלונן במספר מקרים. באחד מאותם מקרים, שאירע ביום 23.8.2012, נסעו הנאשמים 1 ו-5, בוריס ניסנוב והעורר 1 יחדיו והבחינו במתלונן היושב ברכבו. בני החבורה חסמו את דרכו של המתלונן באמצעות רכבם. המתלונן נעל את דלתות הרכב, אך הם ניסו לפתוח את הדלתות כשכל אחד מהם אוחז בידו סכין. לאחר מאמצים רבים הצליח המתלונן להימלט מן המקום. בשל מעשים אלה, הואשם העורר 1 בעבירות של קשירת קשר לפשע, סחיטה באיומים, סחיטה בכוח, חבלה בכוונה מחמירה והחזקת סכין, וכל זאת במסגרת ארגון פשיעה (לפי סעיף 3 לחוק מאבק בארגוני פשיעה, התשס"ג-2003 (להלן: חוק מאבק בארגוני פשיעה ) .

יצוין, כי על פי המתואר בכתב האישום, העורר 1 אף נכח במפגש עם המתלונן קודם לאירוע המתואר, והביט בו, יחד עם אחרים, במבטים מאיימים, שעה שהנאשמים 1 ו-3 סחטו אותו. עם זאת, בדיון בפני הודיעו הצדדים כי הם מסכימים שמעשה זה יוחס בטעות לעורר 1, וכי הוא לא מואשם בעבירות על פי מעשה זה.

5.

על פי המתואר באישום התשיעי, המיוחס לשני העוררים ולנאשמים 1 ו-5, בין השנים 2012-2008 היו העוררים והנאשמים 1 ו-5 מעורבים בעסק למתן הלוואות בריבית, במסגרת הארגון. נאשם 1 ניהל את העסק האמור, בשותפות עם העורר 2, אשר שימש אף כגובה בעסק. כמו כן, ניהל העורר 2 עסק הלוואות בריבית משלו. העורר 1 שימש אף הוא כגובה בעסק וניהל עסק משני של מתן הלוואות בריבית. גביית החזר ההלוואות והריבית נעשתה לעתים תוך שימוש בכוח ובאיומים. כמו כן, פעלו הנאשמים במרמה על מנת להסתיר מידע מרשויות המס ומהרשות לאיסור הלבנת הון בגין הכנסותיהם ממתן הלוואות בריבית. בין יתר הדברים שעשו, ערבבו הנאשמים בין "רכוש אסור" לפי חוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 לבין רכוש שאינו אסור, הסוו את מקור ההכנסה, לא הוציאו חשבוניות מס, נמנעו מלהפקיד את הכנסותיהם בבנק. בגין מעשים אלה, הואשמו שני העוררים בעבירות של מרמה, ערמה ותחבולה (לפי פקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 ולפי חוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975), אי ניהול פנקסי חשבונות, אי הוצאת חשבוניות מס ואי הגשת דו"חות תקופתיים למע"מ. לעורר 2 מיוחסת גם עבירה של הלבנת הון במסגרת ארגון פשיעה (לפי סעיף 3 לחוק מאבק בארגוני פשיעה).

6.

על פי המתואר באישומים העשירי והאחד-עשר, המיוחסים לעורר 2 ולנאשם 1, במסגרת העסק למתן הלוואות בריבית, קשרו הנאשם 1 והעורר 2 קשר לפיו העורר 2 ילווה סכומי כסף לאנשים שונים תמורת ריבית גבוהה, ואם יפגרו אלה בהחזר תשלומי ההלוואה והריבית, יאיים עליהם העורר 2 כדי להניעם לשלם את החזרי ההלוואה והריבית במועד המוסכם. שני האישומים מתארים מקרים בהם איימו העורר 2 והנאשם 1 על לווים שונים. בגין מעשים אלה, הואשם העורר 2 בעבירות של קשירת קשר לפשע, סחיטה באיומים וסחיטה בכוח, וכל זאת במסגרת ארגון פשיעה (לפי סעיף 3 לחוק מאבק בארגוני פשיעה).

הליכי המעצר עד כה

7.

בקשה למעצר עד תום ההליכים בעניינם של הנאשמים, ביניהם העוררים, הוגשה לבית משפט קמא. בית המשפט קבע, כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית, כמו גם עילת מעצר, בעניינם של העוררים. לשם בחינתה של חלופת מעצר, הופנו העוררים לשירות המבחן לעריכת תסקיר מעצר. בתסקירו של העורר 1, הוערך כי רמת המסוכנות הנשקפת ממנו היא גבוהה למעורבות בהתנהגות אלימה. המפקחים השונים שנבחנו – ביניהם הוריו של העורר 1, בת זוגו, אמה של בת זוגו, אחיו ובן דודו – לא נמצאו כבעלי יכולת להוות גורם סמכותי כלפי העורר 1, ומשכך, שירות המבחן לא המליץ לשחררו לחלופת מעצר. בתסקירו של העורר 2, העריך שירות המבחן כי רמת המסוכנות הנשקפת ממנו היא בינונית. המפקחים השונים שנבחנו – ביניהם אמו של העורר 2, בת זוגו ואחותו ובן זוגה – לא נמצאו מתאימים לתפקיד הפיקוח, ושירות המבחן לא המליץ, אפוא, לשחררו לחלופת מעצר. נוסף על האמור בתסקירים, שקל בית המשפט את מידת מעורבותם של העוררים באישומים המיוחסים להם. נקבע, כי מעורבותם בעבירות חמורות כמו סחיטה באיומים, סחיטה בכוח, וכן בעבירות בעלות פן כלכלי, היא עמוקה ביותר ומתמשכת. נוכח כל האמור, קיבל בית המשפט את בקשת המשיבה לעצור את העוררים (ואת הנאשמים הנוספים) עד תום ההליכים המשפטיים נגדם.

מכאן הערר שלפני.

העררים

8.

ככלל, טענתם של העוררים היא, כי בית משפט קמא שגה משהגיע למסקנה כי אין לשחררם לחלופת מעצר. לשיטתם, בכל מקרה יש מקום להוסיף ולבחון חלופות נוספות שבידם להציע. לטענתם, התשתית הראייתית הלכאורית שעמדה בפני בית המשפט, בפרט בכל הנוגע לאישומים התשיעי, העשירי והאחד-עשר, מצביעה לכל היותר על עבירות שאינן מקימות עילת מעצר או חזקת מסוכנות ועל כן אינן מצדיקות את מעצרם. כך נטען, כי העבירות המיוחסות לעוררים במסגרת האישום התשיעי לא מקימות עילת מעצר, שכן עסקי ההלוואות של העוררים היו בהיקפים כספיים דלים ביותר, לא גרמו נזק לקופה הציבורית, והתנהלו ללא קשר לארגון. בעניין זה הודגש, כי העוררים אינם מנהלים את עסקיהם "בשלט רחוק" ועל כן ממילא אין באפשרותם לנהל את עסקיהם בהיותם במעצר בית. לעניין האישום העשירי, נטען על-ידי העורר 2 כי המדובר במעשה שמצוי ברף החומרה הנמוך, וכי במקרים אחרים חמורים יותר הורו בתי המשפט על שחרורם של נאשמים. לעניין האישום האחר-עשר, נטען על-ידו כי לעבירה המיוחסת לו – סחיטה באיומים – לא נלווה מעשה של אלימות ומשכך אין היא מקימה חזקת מסוכנות. יצוין, כי לעניין האישום השביעי, המיוחס לעורר 1, נטען כי אמנם קיימות ראיות לכאורה, אולם המעשים המיוחסים לו בוצעו שלא במסגרת הארגון והם בבחינת מקרה חד-פעמי, שלא נמשך זמן רב, שלא מעיד על מסוכנות העורר 1.

בדיון שבפני, הדגישו באי-כוחם של העוררים, כי העבירות המיוחסות לעוררים בוצעו שלא במסגרת הארגון, וכי לא ניתן לומר שהעוררים הם "אנשי ביצוע של הארגון", כמאמר כתב האישום. בהקשר זה נטען, כי הארגון כלל איננו ארגון פשיעה כהגדרתו בחוק. בנוסף, נטען כי כתב האישום מנוסח באופן מנופח ולא-מדויק (בפרט בנוגע לאישום התשיעי ולטבלת ההלוואות וסכומיהן שמופיעה בו) וכי דבר זה הטה את שיקול דעתו של בית משפט קמא, כמו גם עצם העובדה שהעוררים הם חלק מכתב אישום בגדרו מיוחסות לנאשמים אחרים עבירות חמורות ביותר. על פי הטענה, מצב זה הביא את בית המשפט המחוזי שלא לראות נכוחה את מעשי העוררים, ויש ליתן למעשים אלה את הפרופורציות הנאותות ולא להתרשם מעובדת הכללתם בכתב אישום שיש לו חלקים חמורים ביותר ושמואשמים בו נאשמים שלכאורה מסוכנותם רבה יותר.

9.

בנוסף לאמור, נטען, כי גם השיקול הנוגע להיקפו הניכר של כתב האישום ומספרם הרב של עדי התביעה, ביחס לחלקם המזערי של העוררים בכתב האישום, צריך היה להוביל למסקנה כי העוררים ישוחררו לחלופת מעצר, זאת בהתאם לפסיקתו של בית משפט זה. הודגש, כי העוררים מצויים במעצר מזה כשישה חודשים והתקדמות התיק העיקרי עד כה, כאשר טרם ניתנו תשובות לכתב האישום, מעידה על הסבירות שהוא יימשך זמן רב, אף מעבר למסגרת הזמן של תשעת החודשים הקבועה בסעיף 61 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996.

10.

לבסוף, נטען כלפי המלצותיו של שירות המבחן שלא לשחרר את העוררים לחלופות מעצר. העורר 1 טען כי עובר למעצרו הוא השתלב בעבודה קבועה והחל בהליך שיקומי במטרה לעלות על מסלול נורמטיבי, וכי בחלופות שנבחנו על-ידי שירות המבחן יש כדי לקיים את תכלית המעצר. העורר 2 טען, כי המפקחים שנבחנו בעניינו הם ראויים וכי העמדות המגוננות שהשמיעו לא צריכות היו לפסול אותם מלשמש כמפקחים, שכן הן בגדר ביטוי אנושי וטבעי של עמדת בני משפחה. בדיון שבפני הוסיפו באי-כוח העוררים וטענו כי חרף ההמלצות השליליות של שירות המבחן, ונוכח התשתית הראייתית הלכאורית שלא מצביעה על קשר לארגון פשיעה, היה מקום לשחררם לחלופת מעצר. בהקשר זה, הפנו באי-כוח העוררים לפסיקה שדנה בנסיבות דומות.

בגדר כך טען העורר 1 כי עברו הפלילי כלל אינו מכביד ואילו לעורר 2 אין כל הרשעה קודמת וגם לא תיקים תלויים ועומדים, וכי גם נתונים אלה מצביעים על כך שאין מדובר במי שמסוכנותם מחייבת את מעצרם.

11.

בתשובתה, עמדה באת-כוח המשיבה על כך שהראיות שהונחו בפני בית משפט קמא מבססות היטב את דבר קיומו של ארגון פשיעה. בהקשר זה, הפנתה באת-כוח המשיבה להודעותיו המפורטות של עד המדינה, לתמונה המתקבלת מהאזנות סתר ולעדויותיהם של לווים, מהן ניתן ללמוד כי העוררים פעלו כגובים בעסק ההלוואות של הארגון, ועשו זאת תוך השלטת פחד על החייבים. באת-כוח המשיבה ראתה להדגיש כי העוררים שמרו בחקירתם על זכות השתיקה, כך שלא הועלתה על-ידם גרסה נגדית שבכוחה להסביר את העולה מחומר הראיות שהושג בחקירה, או להפחית ממשקלו. עוד נטען, כי שחרור העוררים לחלופת מעצר יאפשר להם להמשיך ולבצע את העבירות המיוחסות להם, ובכך אף "לתחזק" את הארגון בעת שראשיו עצורים ולדאוג למימון פעולותיו, וכן לפעול על מנת לשבש הליכי משפט.

דיון והכרעה

12.

נקודת המוצא לבחינת עניינם של העוררים, לגביה אין מחלוקת בין הצדדים, היא כי קיימות בעניינם ראיות לכאורה המבססות את המעשים המיוחסים להם במסגרת האישומים הספציפיים המתוארים לעיל (7, 9, 10 ו-11). המחלוקת העיקרית בין הצדדים נטועה אפוא בשאלה האם מעשים אלה בוצעו כחלק מפעילותו של ארגון פשיעה, אם לאו.

לאחר שעיינתי בחומר הראיות שהונח בפני בית משפט קמא ושהוגש לעיוני, הגעתי למסקנה כי בשאלה זו הדין עם המשיבה. אפרט.

13.

בחינת מעורבותם של העוררים במסגרת ארגון פשיעה מחייבת בחינה בשני מישורים. במישור האחד – "המעגל החיצוני" כלשונה של השופטת ע' ארבל בבש"פ 3073/05 שורפי נ' מדינת ישראל , פסקה 5 (18.4.2005) – נבחנות הראיות שמבססות את קיומו של ארגון הפשיעה, דהיינו ראיות שמצביעות על התארגנות עבריינית שפועלת באופן שיטתי וסדור. במישור השני – "המעגל הפנימי" – נבחנות הראיות שקושרות את העוררים לפעילותו של הארגון ולכך שהמעשים המיוחסים להם בוצעו במסגרתו. בהקשר זה יצוין, כי אין די בראיות שקושרות את העוררים למעשים המיוחסים להם. בענייננו אף אין מחלוקת על כך. יש אפוא צורך להראות – ברמה הלכאורית הנדרשת בשלב זה – כי מעשים אלה בוצעו כחלק מפעילותו של ארגון הפשיעה (בש"פ 2557/04

מדינת ישראל נ' בן ציון , פסקה 7 (22.3.2004)).

14.

אשר ל"מעגל החיצוני", סבורני כי אכן קיימות ראיות לכאורה שמבססות, לפחות בשלב זה, את הטענה לפיה הנאשמים פעלו במתכונת של ארגון פשיעה, כהגדרתו בחוק, ולא אך במתכונת של "חבורה עבריינית" (להבחנה בין אלה, ראו ע"פ 9093/08 נאצר נ' מדינת ישראל , פסקה 18 (7.12.2011)) . מהודעות עד המדינה, עדויות הלווים השונים ותמלולים של האזנות סתר בהם עיינתי, עולה כי הנאשמים ואחרים פעלו תחת קורת גג אחת, באופן סדור ושיטתי, במבנה הירארכי ובאמצעות חלוקת תפקידים. כך למשל עולה מהודעתו של עד המדינה מיום 21.9.2012, שורות 105-83, ומעדויותיהם של אחדים מהלווים (ראו גם: עדותו של הלווה א.ב. מיום 24.10.2012, שורות 84-38 וכן עדותו של הלווה ד.ק. מיום 25.10.2012, שורות 79-75, מהן עולה כי קיים קשר הירארכי בין העורר 2 לבין הנאשם 1 (למען הסר ספק, יצוין כי לא נעלם מעיניי הקשר המשפחתי שקיים ביניהם)). לשם המחשה ראוי להביא את דברי עד המדינה בהודעה מיום 21.9.2012 המתאר את "סדר היום" של הארגון אל מול החבורה היריבה: " ... יש מלחמה, אנחנו מחפשים אותם והם מחפשים אותנו. הם דוקרים אותנו אנחנו דוקרים אותם. הם יורים עלינו אנחנו יורים עליהם ומי שעושה יותר דברים בפגיעות אז הוא שולט יותר בעיר" (שורות 30-29).

15.

אשר ל"מעגל הפנימי", סבורני כי הראיות מבססות אף את הקשר של העוררים לארגון ואת הטענה לפיה העבירות המיוחסות להם בוצעו במסגרתו, ודאי בכל הנוגע לחלק מהעבירות המיוחסות לעוררים בשל עסק ההלוואות והגבייה, לפי האישומים התשיעי, העשירי והאחד-עשר. כך למשל, בחומר הראיות ניתן למצוא את ציון שמותיהם של העוררים כמעורבים בגביית ההלוואות עבור ראשי הארגון בהודעתו של עד המדינה מיום 21.9.2012, שורות 235-234, ובעדותו של הלווה ד.ק. מיום 25.10.2012, שורות 79-78, 89-88, וכן את מעורבותו של העורר 2 בגבייה עבור הנאשם 1, כעולה משיחה מס' 28 (עמדה 74867/12) ומעדותו של הלווה מ.ח. מיום 21.10.2012, שורות 84-44. עד המדינה מסר כי ראש הארגון, הנאשם 1, "לא סומך על

אף אחד חוץ מאח שלו דודו, עידן [העורר 2] או שרון מימון" (הודעה מיום 9.10.2012, שורה 346), דבר, המצביע על מעמדו של העורר 2 כאיש אמונו של הנאשם 1. זאת ועוד, מחומר הראיות אף ניתן להתרשם מן האלימות שמפעיל העורר 2 כחלק מגביית ההלוואות במסגרת הארגון. כך למשל, בשיחה מס' 246 (עמדה 74867/12) אומר העורר 2 ללווה מ.ח. כי "ההוא מקודם [ככל הנראה הנאשם 1, צ.ז] אמר תתקשר למ.ח. היום אם אין לו את הזה הוא מזיין אותך היום".

יצוין, כי מעדויותיהם של חלק מהלווים לא ניתן להסיק בבירור כי אכן קיים קשר בין גביית הכספים על-ידי העוררים לבין פעילותו של הארגון, ועל כן לא ניתן לומר בוודאות כי כל פעולת גבייה של העוררים נעשתה במסגרת פעילותו של הארגון (דבר שמצא את ביטויו אף במסגרת כתב האישום). אלא שבין כך ובין אחרת, סבורני כי יש די ראיות שמבססות, נכון לשלב זה, את הקשר שבין פעילותם העבריינית של העוררים, במסגרת האישומים המוזכרים לעיל, לבין פעילותו של הארגון.

16.

נוכח המפורט לעיל, מסקנתי היא, כי אכן קיימת תשתית ראייתית לכאורית לקיומו של ארגון פשיעה, כמו גם לביסוס טענת המשיבה לפיה המעשים המיוחסים לעוררים בוצעו – לפחות בחלקם – במסגרת הארגון. משכך, דעתי היא כי מעשים אלה מלמדים על המסוכנות הרבה הנשקפת מן העוררים (יצוין, כי המעשים המיוחסים לעורר 1 במסגרת האישום השביעי מבססים כשלעצמם, ואף ללא קשר לביצועם במסגרת ארגון פשיעה, חזקת מסוכנות). מסוכנות זו, אף אם אינה נלמדת מן המעשים כשלעצמם, מוסקת מעובדת ביצועם תחת חסותו של ארגון פשיעה, ולמעשה מבחירתם של העוררים "להפוך לאיבר מאיבריו של ארגון פשיעה" (ראו את דברי השופט ע' פוגלמן

בבש"פ 6249/07 זוארץ נ' מדינת ישראל , פסקה 19 (5.8.2007) ). מכאן אף המסקנה כי בעניינם של העוררים קמה עילת מעצר. לסיכום נקודה זו יובהר, כי המסוכנות הנשקפת מן העוררים, אף אם אינה מגיעה לרמת המסוכנות הנשקפת מהנאשמים האחרים בכתב האישום, היא ממשית. על כן, אף אם קיימת הבחנה בין רמות המסוכנות המיוחסות לנאשמים בכתב האישום, כטענת העוררים, איני סבור כי בנסיבות העניין הבחנה זו מובילה למסקנה כי המסוכנות הנשקפת מן העוררים לא מצדיקה את מעצרם עד תום ההליכים נגדם.

17.

בצד האמור עד כה, אין לכחד כי חלקם של העוררים בכתב האישום (מבחינת היקף המעשים וטיבם) קטן באופן ממשי ביחס לחלקם של רוב הנאשמים האחרים בכתב האישום. כתב האישום, כאמור לעיל, מחזיק אחד-עשר אישומים – שרק שניים מתוכם מיוחסים לעורר 1 ושלושה מתוכם מיוחסים לעורר 2. זאת ועוד, העוררים והנאשמים האחרים עצורים מזה שישה חודשים, ועל פי הנמסר בדיון בעל-פה, טרם החלה פרשת ההוכחות בתיק, במסגרתה צפויים להעיד עדים רבים (מעל 150, על פי כתב האישום). בנסיבות אלה, אין ספק שהמשפט בעניינם של הנאשמים, והעוררים ביניהם, צפוי להימשך זמן רב, ולעסוק, משך זמן ניכר, באישומים שאינם מיוחסים לעוררים. לזאת יש להוסיף – כפי שטענו בפני באי-כוח העוררים – את נתוני עברם של העוררים: העורר 1 הורשע בעבר בעבירות קלות בלבד, והושתו עליו אך מאסרים מותנים, ואילו העורר 2 לא הורשע כלל ואף לא נפתחו בעניינו, קודם לתיק מושא ערר זה, תיקי מב"ד.

אלא שכנגד שיקולים אלה, ניצבת המסוכנות הרבה הנשקפת מן העוררים, עליה עמדתי לעיל, ולצידה החשש הכבד מפני שיבוש הליכי משפט. חשש זה אף גובר נוכח אופי העבירות בהן מואשמים העוררים וכן נוכח העובדה כי חומר הראיות מבוסס בחלקו הגדול על עדויותיהם של לווים שונים, שאין צורך להסביר את מצבם הלא קל כעדי תביעה נגד הנאשמים, הניתנים להשפעה (ולהפחדה) גם מרחוק (לדוגמה ראו זכ"ד מיום 25.10.2012

של החוקר זהבי, המתאר את הפחד הרב בו נתון אחד הלווים שמסר הודעה, עד כי הוא "בקושי מגיב").

באשר לעורר 1, מעשיו המתוארים באישום 7 קשים וחמורים עד מאד ומעידים על נכונות ליטול חלק בפעילות עבריינית אכזרית המבטאת בוז לזולת ולחוק. כאמור, מעורבותו של העורר 1 בפרשה מלמדת על קשר עם חבורה עבריינית, המתנהלת בדרך בוטה ואלימה, כשבני החבורה חמושים בסכינים, ללא כל מורא מפני החוק. התנהלות זו מאפיינת בדרך כלל קבוצות עבריינים מסוכנות, הסבורות שדבר לא יכול לעצור בהן, שאינן מתחשבות בסיכון שהן יוצרות כלפי עוברי אורח תמימים ובפחד שהם מטילים במעשיהם אלה על הציבור הרחב. מעבר למעשה העבירה עצמו, יש בכך כדי לערער את תחושת הביטחון של הציבור ולפגוע קשות בשלטון החוק. עוד ייאמר, כי במהלך הנסיעה, שבגדרה הבחינה החבורה במתלונן, עסקו העורר 1 וחבריו בגביית חובות.

18.

נוכח כל האמור, מכלול השיקולים שפורטו מוביל למסקנה כי לפחות בנקודת זמן זו, אין לשחרר את העוררים לחלופת מעצר. כאמור, בעניינם של העוררים קיימת תשתית ראייתית לכאורית בלתי-מבוטלת שמבססת הן את ביצוע המעשים על-ידם הן את הזיקה של מעשיהם לארגון. המסוכנות הנשקפת מן העוררים היא רבה וקיים חשש כי שחרורם לחלופת מעצר יאפשר להם לשבש הליכי משפט. אמנם קיימים שיקולים המטים את הכף במעט לטובתם – ובעיקרם חלקם הקטן יחסית של במעשים המתוארים במסגרת כתב האישום ועברם – אלא שכנגד אלה, עומדים, כמבואר לעיל, שיקולים אחרים כבדי-משקל שלא מאפשרים, נכון לנקודת זמן זו, להיעתר לבקשתם של העוררים. לעניין הימשכות ההליכים, בשלב זה מדובר בתחזית מושכלת, שאף כי סיכוייה להתממש בהחלט קיימים, עדיין לא ברור כיצד יתנהל ההליך העיקרי, כמה עדים יישמעו בפועל וכו'. נוכח יתר השיקולים, איני סבור שיש בכוחו של נתון זה לשנות את נקודת האיזון, לפחות לא לעת הזו.

העררים נדחים.