בש"פ 2954/10 מוחמד עותמאן נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופטת ט' חיימוביץ'), אשר הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

1.

נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה; חבלה בכוונה מחמירה; הפרעה לשוטר במילוי תפקידו ונהיגה ללא רישיון נהיגה. לפי עובדות כתב האישום, ביום 11.3.10 נהג העורר ברכב מסוג פורד בעיר ערד, בלא שהוא אוחז בידיו רישיון נהיגה תקף כדין. כשהגיע לפינת הרחובות ירושלים ויהודה בעיר, הורו לו שוטרים אשר עמדו במקום לעצור את רכבו. בתגובה, האיץ העורר את מהירות נסיעתו וחלף על פניהם. קצין משטרה שקיבל דיווח על אודות התקרית, החל דולק אחרי הרכב הנמלט, תוך שהוא מפעיל סירנה ואורות כחולים, וכורז לעורר בדרישה כי יעצור. העורר המשיך בהימלטותו תוך שהוא נכנס לכיכר במהירות חרף העובדה שבאותה עת נסע בה כלי רכב. רק בזכות בלימת חירום שביצע נהג הרכב שבכיכר, נמנעה התנגשות בין שני כלי הרכב. העורר הוסיף לנסוע במהירות רבה גם כשהתקרב למעבר חצייה שבו חצתה באותה עת אישה את הכביש. רק בזכות בריחתה של האישה אחורנית לכיוון המדרכה, נמנעה דריסתה על-ידי רכבו של העורר. העורר המשיך בנסיעה והגיע לכיכר נוספת שבה נסע רכב מסוג מיצובישי, אשר נאלץ לסטות שמאלה על מנת להימנע מהתנגשות ברכבו של העורר. רכב נוסף אשר הגיע מימין לכיכר, נאלץ לבלום בלימת חירום חזקה כדי שלא להתנגש ברכבו של העורר. ניידת המשטרה נכנסה לכיכר מצדה הנגדי, נגד כיוון התנועה ונעמדה מול רכבו של העורר, שפנה שמאלה, עלה עם גלגליו על אי התנועה של הכיכר והמדשאה, ועקף את הניידת תוך שהוא ממשיך בנסיעה במהירות גבוהה. לאחר מכן, נכנס העורר לרחוב ללא מוצא ושם נאלץ לעצור את רכבו.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המדינה בקשה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. בית המשפט המחוזי בבאר-שבע נעתר, כאמור, לבקשת המדינה, והורה על מעצרו של העורר כמבוקש. בין הצדדים לא היתה מחלוקת בדבר קיומן של ראיות לכאורה ובדבר קיומה של עילת מעצר, והדיון התמקד בבחינת קיומה של חלופת מעצר. בית המשפט מצא כי אין מקום לבחינת חלופת מעצר נוכח מסוכנותו של העורר, שלפי קביעת בית המשפט, אינה ניתנת להפגה. בית המשפט עמד על עברו הפלילי של העורר בעבירות מסוגים שונים שבגינן ריצה עונשי מאסר, וקבע כי נוכח הרשעותיו הקודמות של העורר, כמו גם עברו התעבורתי המכביד, אין בנמצא חלופת מעצר שתאיין את המסוכנות הנובעת ממנו.

להחלטה זו מופנה הערר שלפניי.

3.

במסגרת עררו, טוען העורר כי בית המשפט קמא שגה כשנמנע מלבחון קיומה של חלופת מעצר בעניינו. לדבריו, הגם שיש לחובתו הרשעות קודמות, אין עבירות אלה דומות לעבירות נושא כתב אישום זה. עוד מציין העורר כי הוא הודה באשמתו בהזדמנות הראשונה שנקרתה לפניו בחקירתו המשטרתית, וכי הוא עשה כן גם בבית המשפט, תוך שהוא מביע צער על מעשיו. לטענת העורר, נסיבות חייו הקשות, הכוללות עליה בגפו מסוריה, קשיים בריאותיים וקשיים כלכליים שמהם הוא מנסה להיחלץ עתה באמצעות עבודתו בבית מלון, הבעת החרטה מצדו ונטילת האחריות מצדיקים כי למצער תיבדק אפשרות לשחררו לחלופת מעצר.

4.

המדינה טוענת מצדה כי אין מקום לבחון אפשרות לשחרר את העורר לחלופת מעצר בדרך של תסקיר, נוכח חומרת העבירות והישנותה של עבירת הנהיגה ללא רישיון נהיגה, שאינן מאפשרות ליתן בו את האמון הנדרש.

5.

דין הערר להידחות. התשתית העובדתית שעליה אין חולק, מתארת מסכת ארוכה של נהיגה פרועה ומשולחת רסן תוך סיכון עוברי אורח ונהגים אחרים, כל זאת בלא שבידי העורר

( ובלא שהיה בידיו אי פעם ) רישיון נהיגה תקף. לעורר הרשעות קודמות, בין היתר, בעבירות של קשר לפשע, סיוע לאויב במלחמה, איסוף ידיעות סודיות והחזקתם, הסעת תושב זר השוהה שלא כדין, ניסיון הצתה, התחזות לאדם אחר במטרה להונות, נהיגה בזמן פסילה, נהיגה ללא רישיון נהיגה, והפרעה לשוטר במילוי תפקידו. בגין כמה מעבירות אלה נגזרו על העורר עונשי מאסר בפועל. התנהגותו של העורר באירוע כמו גם עברו המכביד משמיעים זלזול ברשויות החוק ומלמדים כי מוראו של החוק אינו שורה על העורר, וכי אין ליתן בו את האמון כי יקפיד לקיים את תנאיה של חלופת מעצר אם אמנם ישוחרר לכזו. נכון הוא כי גם בהתקיים תשתית ראייתית לכאורית ועילת מעצר נגד נאשם, מצווה בית המשפט לבחון האם ניתן להשיג את תכלית המעצר על דרך של שחרורו לחלופת מעצר (סעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים), התשנ"ו-1996.

לשם כך מוסמך בית המשפט לעשות שימוש בכלי המועיל של תסקיר שירות המבחן (ראו בש"פ 2588/09 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 30.3.2009)). ואולם, כשנסיבות המקרה מעלות כי לא קיים סיכוי ממשי כי נאשם ישוחרר לחלופת מעצר, ואפילו תבוא המלצה על כך מאת שירות המבחן, אפשר שיש מקום להימנע מלהטריח את השירות, שידיו מלאות מעבודה והוא עמוס לעייפה, בחיפוש אחר חלופת מעצר (ראו למשל בש"פ 7455/09 אבו רקייק נ' מדינת ישראל , סעיף 8 (לא פורסם, 29.9.09); בש"פ 3348/09 אלכאלימאת נ' מדינת ישראל , סעיף 7 ( לא פורסם, 27.4.09); בש"פ 9202/09 עבאסייה נ' מדינת ישראל , סעיף 6 (לא פורסם, 23.11.09)). בענייננו, לא ניתן, כאמור, לתת בעורר אמון, הן נוכח המעשים שלכאורה נעשו על ידו, שבהם הוכיח כי הוא מוכן ומזומן להימלט מרשויות החוק, הן בשל נחישותו להוסיף ולנהוג ללא רישיון נהיגה שמעולם לא היה לו, על אף הרשעותיו בעבירות של נהיגה ללא רישיון ונהיגה בזמן פסילה. משכך, לא ראיתי להתערב בהחלטת בית המשפט קמא שלא להורות על עריכת תסקיר בעניינו של העורר, ולא לשחררו לחלופת מעצר.

הערר נדחה, איפוא.