בש"פ 3034/08 נואף חלאילה נ. מדינת ישראל

1.

לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' הנשיא, השופט מ' בן-דוד ), אשר הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

רקע

2.

כנגד העורר ואביו הוגש כתב אישום הכולל שלשה אישומים שעניינם הדחה בעדות, שיבוש מהלכי משפט ואיומים כנגד עד התביעה המרכזי בתיק פלילי אחר, המתנהל בבית משפט השלום בנצרת כנגד האב. לעורר מיוחסת מעורבות באישום השני, שהינו האישום החמור מבין השלשה. ברקע כתב האישום, נשוא הערר, עומד ההליך הפלילי האחר, המתנהל בבית המשפט השלום בנצרת (להלן: התיק העיקרי ), המייחס לאביו של העורר עשרות אישומים של זיוף ומרמה. עד התביעה המרכזי בתיק העיקרי (להלן: וליד , או העד ), מסר הודעות במשטרה כי הוא תיווך בין האב לבין עשרות רוכשי תלושי שכר מזויפים לשם קבלת גמלאות שונות מהמוסד לביטוח לאומי. עיקרו של האישום השני בתיק, נשוא ההליך שלפנינו, מייחס לעורר ולאביו ניסיונות חוזרים ונשנים להניע את וליד להעיד עדות שקר או לחזור בו מן ההודעות שמסר, כל זאת על מנת להכשיל את ההליך השיפוטי המתנהל כנגד האב בתיק העיקרי ולהביא לידי עיוות דין.

כתב האישום מפרט בהרחבה את המעשים המיוחסים לעורר ולאביו שהתרחשו במהלך שלש פגישות שהתקיימו בין העורר ואביו לבין העד. במהלך פגישות אלו, כך נטען, העורר ואביו שוחחו ארוכות עם העד בעניין התיק העיקרי, תוך שהם דנים באופן שבו ישנה וליד מהגרסה שאותה מסר במשטרה, וכיצד יוכל לשכנע את בית המשפט להעדיף את עדותו בבית המשפט על פני הודעותיו במשטרה, אשר מפלילות את אביו של העורר. העורר ואביו הבטיחו לעד טובות הנאה כספיות בסכומים משמעותיים ואף הפחידו אותו שאם לא יתכחש להודעותיו במשטרה וימשיך לשתף פעולה עם התביעה - הוא עלול לסבול בתיק שלו והמשטרה לא תוכל לפעול להגנתו.

3.

עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה את מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בית המשפט השלום בנצרת (כב' השופטת לילי יונג-גפר ) קבע כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר וכי העבירות המיוחסות לו מקימות יסוד סביר לחשש כי שחרורו יביא לשיבוש הליכי משפט והשפעה על עדים ומכאן שקמה עילת מעצר לפי הוראת סעיף 21(א)(1)(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ). בית המשפט השלום לא מצא לנכון לבחון את אפשרות שחרורו של העורר לחלופת מעצר וקבע שאין בחלופה כדי להפחית במידה הנדרשת את הסכנה הנובעת ממנו לשיבוש ההליך השיפוטי. בית המשפט עמד על החומרה הרבה שיש במעשים המיוחסים לעורר, אשר "השכלתו המשפטית וחברותו בלשכת עורכי הדין לא רק שלא גרמו לו לעצור ולשקול את חומרת מעשיו, אלא אף שימשו לו ככלי לשם הוצאתה לפועל של מזימתו". סוף דבר, בית המשפט הורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו.

4.

על החלטה זו הוגש ערר לבית המשפט המחוזי בנצרת, אשר הורה על הגשת תסקיר מעצר בעניינו של העורר. בתסקיר המעצר ציינה קצינת המבחן שהיא התרשמה שהעורר מבין עתה את חומרת מעשיו והשלכותיהם על עתידו המקצועי וכי הוא מתחייב למלא אחר תנאי חלופת המעצר שיוטלו עליו. לאור זאת, קצינת המבחן המליצה לבית המשפט על שחרורו של העורר לחלופת מעצר בבית קרובי משפחתו בחיפה, בהשגחת שניים מבני דודיו.

במהלך הדיון שהתקיים בפני בית המשפט המחוזי הנכבד הסכים בא כוח העורר על קיומה של תשתית ראייתית לכאורית כנגד העורר וכן לא חלק על קיומה של עילת מעצר. בית המשפט הנכבד התמקד איפוא בשאלת אפשרות שחרורו של העורר לחלופת מעצר. בית המשפט דחה את המלצת שירות המבחן וקבע שלאור מעשיו החמורים של העורר אין מנוס אלא להותירו במעצר וזאת לפחות עד לאחר שמיעת עדותו של וליד. בית המשפט הוסיף שלאחר שמיעת עדותו של וליד ניתן יהיה לשוב ולשקול את שאלת שחרורו של העורר - לחלופת מעצר.

מכאן הערר שבפניי.

5.

לטענת העורר, טעה בית המשפט הנכבד קמא בהחלטתו כי "ככלל, מקום שאדם מואשם בעבירות של הדחה בעדות ושיבוש הליכי משפט, המיוחסות לעורר, קמה ועומדת לחובתו חזקה, שאם ישוחרר בערובה לא יירתע מלחזור על התנהגות דומה לשם סיכול קיומם של ההליכים התקינים במשפטו". עוד טען בא כוח העורר שבית המשפט לא נתן את המשקל הראוי לחירותו של הנאשם וכי היה עליו לקבל את המלצת שירות המבחן ולשחרר את העורר לחלופת המעצר שהוצעה. מנגד, המדינה תומכת יתדותיה בהחלטות בית המשפט השלום והמחוזי, שלא מצאו שיש מקום לשחרר את העורר לחלופת מעצר. לטענת בא כוח המדינה מדובר במעשים חמורים, בגדרם עורך דין משתמש בידע העומד לרשותו לצורך הטעיית בית המשפט, הדרכה של עד כיצד לשקר במהלך עדותו וכיצד לרכוש את אמונו של בית המשפט.

דיון והכרעה

6.

לאחר שעיינתי בערר, שמעתי את טיעוני הצדדים ובחנתי את ההחלטות של הערכאות הקודמות ואת ההודעות שנמסרו לי בעקבות החלטתי מתאריך 09/04/08 -

מצאתי כי דין הערר להידחות. בא כוח העורר פתח באומרו שלא ניתן ללמוד מכך שמיוחס

לעורר

שיבוש

הליכי

משפט

והדחת

עדים, שקיים יסוד סביר לחשש שישוב

ויפעל להדחת עדים ולשיבוש הליכי משפט בעתיד. עמדה זו לא אוכל לקבלה - משורה של טעמים:

ראשית , בא כוח העורר לא חלק על קיומה של עילת מעצר בפני בית המשפט המחוזי ולא מצאתי כל טעם המצדיק את חזרתו מהסכמה זו. מכאן שהיה עליו למקד את טענותיו רק ביחס להתאמת העורר לחלופת מעצר.

שנית , ולגופו של עניין, מקובלת עליי עמדת בית המשפט המחוזי שקבע, שמקום שבו נאשם פעל בעבר להדיח עדים ולשבש הליכי משפט, הרי שיש במעשים אלו מצד עצמם כדי לשמש אינדיקאציה לאפשרות הפוטנציאלית בדבר הישנות פעולות השיבוש גם בעתיד (ראו: ב"ש 54/87 לוי נ' מדינת ישראל , פ"ד מא(1) 141 (1987); בש"פ 2099/97 מדינת ישראל נ' הלאלי (לא פורסם, 6.4.1997); בש"פ 610/97 קניאזינסקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.2.1997)). אכן בבש"פ 5890/91 טרודי נ' מדינת ישראל , פ"ד מו(1) 553 (להלן: פרשת טרודי ) רוככו מעט הדברים ואולם הנני מסכים עם קביעתו של בית משפט השלום הנכבד כי המקרה שלפנינו עונה באופן ברור אף על אמות המידה שנקבעו בפרשת טרודי מבחינת טיבם של השיבושים שתוארו בכתב האישום, עוצמתם, תדירותם ושיטתם. מהאמור בכתב האישום עולה שהנאשם פעל באופן מכוון ושיטתי כדי להדיח עד מרכזי בתיק פלילי רציני המתנהל נגד אביו. הנאשם ניצל לכאורה את השכלתו המשפטית ופעל בתחכום רב על מנת להכין את העד על מנת שיעיד עדות שקר בפני בית המשפט ואף איים על העד במטרה לסכל את ההליך התקין של המשפט.

7.

עם זאת, בית המשפט מצווה על פי הוראת המחוקק לבחון גם במקרה כזה האם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך חלופית שפגיעתה בחירותו של הנאשם תהא פחותה (סעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים). בחינת התאמתה של חלופת המעצר לסיכון העלול להתממש - תלויה במידה רבה במידת האמון שבית המשפט נכון ליתן לנאשם. נוכח מעשיו הלכאוריים של הנאשם (שבהיותו עורך דין אמור היה להיות מודע לחומרתם הרבה) וסברתו המוטעית כי מחויב הוא לסייע לאביו בכל דרך אפשרית, אף בניגוד לחוק - לא מצאתי שיש מקום ליתן אמון בנאשם במידה כזו המאפשרת בשלב זה את חלופת המעצר שהוצעה. דברים אלה אמרתי חרף המלצתו החיובית של שירות המבחן, המתבססת על ההתרשמות שהנאשם מכיר עתה בגבולות החוק ויש בכך להקטין את רמת הסיכון הנשקפת ממנו. מקובלת עליי איפוא עמדתו של בית המשפט המחוזי הנכבד לעניין זה, שהנאשם, בהיותו עורך דין מן הסתם היה מודע לכל אלה, טרם מעשה ולמרות זאת הוא "הוכיח בהתנהגותו כי לא היה בכך כדי להניאו ממעשיו הרעים שעה שהעמיד את טובת אביו לנגד עיניו". מכאן שאין מקום לתת בעורר אמון בשלב זה ולקבל שרק עתה, לאחר מעצרו, הפנים את חומרת מעשיו והשלכותיהם.

8.

לבסוף אציין כי בעקבות החלטתי מתאריך 9.4.08 בא-כוח המשיבה מסר הודעה בדבר המועדים הקבועים בתיק העיקרי. נוכח הודעתו נחה דעתי שהתיק העיקרי ומועדי ההוכחות שנקבעו בו מתנהלים כסדרם. לאור האמור אני מורה על דחיית הערר , בכפוף לכך שלאחר סיום שמיעת עדותו של העד וליד בתיק העיקרי וכן בתיק שבפנינו - ניתן יהיה לשוב ולשקול את המשך מעצרו של העורר, על דרך של עיון חוזר.