בש"פ 610/97 קניאזיסקי אלכסנדר נ. מדינת ישראל

נגד העורר הוגש כתב אישום הכולל שורת עבירות של מרמה וזיוף, חטיפה מהארץ, חטיפה לשם רצח או סחיטה וכן עבירות אחרות הקשורות בהבאת אנשים לארץ שלא כדין. ביחד עימו הובאו לדיון, על-פי אותו כתב אישום, שישה אנשים נוספים. בין העבירות המיוחסות לעורר כלולות מספר עבירות של שיבוש מהלכי משפט והדחה בחקירה. עבירות אחרונות אלה שימשו עילה לבית המשפט המחוזי להורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

על החלטה זו הוגש ערר לבית משפט זה. החלטה בערר (מפי השופט מצא) ניתנה ביום 3.12.96 ובה הוחלט כדלקמן:

"בעצת בית המשפט חזר בו הסניגור מן הערר תוך שמירת זכותו לחזור ולפנות לבית המשפט המחוזי בבקשה לעיון חוזר לאחר שמיעת עדויותיהם של עדי התביעה המהותיים העיקריים. באות-כוח המדינה סבורות כי הגדרה זו יאה לכ- 10 עדים עד 15 עדים מבין אלה ששמותיהם פורטו בכתב האישום, ואילו הסניגור סבור כי מספרם של עדי התביעה, שלגביהם עשוי להתעורר חשש של השפעה מצד העורר, הוא יותר קטן. אך הפרקליטים הסכימו להניח מחלוקת זו ולעסוק בה, במידת הצורך, בבוא העת. על כל פנים הודיעו באות-כוח המדינה כי תעשינה מצידן להקדמת השמיעה של עדי תביעה מהותיים. המשפט קבוע לעשרה מועדים החל מסוף ינואר, ואם יוכל בית המשפט להתפנות לשמיעה במועד מוקדם יותר - על-פי בקשה שתוגש מטעם הסניגור - לא תהיה לכך התנגדות מצד התביעה".

לדברי סניגורו של העורר היתה הבנה בעת הדיון בפני השופט מצא, שלאחר שמיעת עדי התביעה, שאינם שוטרים, הנוגעים לאשמות המיוחסות לעורר, יוכל לפנות בבקשה לעיון חוזר שבה יוחלט על שחרורו בערובה בתנאים אותם יקבע בית המשפט. באת-כוח המדינה חלקה על קיומה של ההבנה האמורה. לטענתה, לא היתה כל התחייבות מצד המדינה שהיא לא תעמוד על מעצרו של העורר עד תום ההליכים גם לאחר העדת עדי התביעה כאמור.

2.בינתיים העידו כל העדים, אשר אינם שוטרים, הנוגעים לאישומים המיוחסים לעורר, ועל כך אין התביעה חולקת. סניגורו של העורר הדגיש שהוא עשה כל מאמץ להחשת השמעת העדים הנותרים. לאחר שעדותם הסתיימה, הגיש לבית המשפט המחוזי בקשה לעיון חוזר, בה עתר לשחרורו של העורר בערובה. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה בקבעו כי:

"לאור ה'הסטוריה' של המבקש בעבירות של הדחה כמפורט בכתב האישום, אינני רואה מקום לשחרר אותו בשלב זה כשטרם העידו כל עדי התביעה שאינם שוטרים, בין אם הם מתייחסים לעובדות הנוגעות אליו בין אם לאו".

3.הגעתי למסקנה שדין הערר להידחות. ראשית, אין לי יסוד לחלוק על עמדת התביעה על-פיה לא היתה כל הסכמה מצידה שהעורר ישוחרר בתום עדויות מי שאינם שוטרים הנוגעים לאישומים המיוחסים לעורר בכתב האישום. יודגש בענין זה, שבאת-כוח המדינה אשר טענה למדינה בפני השופט מצא טענה למדינה גם בפני. אכן, את החלטתו של השופט מצא ניתן להבין גם כך, שרק לאחר עדויות אלה יהיה טעם בהגשת בקשה לעיון חוזר, אך מבלי לקבוע עמדה אם במקרה כזה יהיה מקום ובהכרח, להורות על שחרורו של העורר מהמעצר.

שנית, עיון בכתב האישום מלמד על קשר שיש לעורר עם הנאשמים האחרים באותו כתב אישום, ועל ענין שיכול יהיה לו לשבש את הליכי המשפט גם ביחס לאישומים המיוחסים לנאשמים האחרים.

בנסיבות אלה, ולאחר הנסיונות החוזרים ונשנים של העורר לשבש את הליכי המשפט ולהדיח בחקירה, כעולה מהאשמות המיוחסות לו בכתב האישום, אין להורות עתה, קודם שמיעת עדויות התביעה המתייחסים לנאשמים אחרים, על שחרורו מהמעצר.

לאחר תום עדותם של עדי התביעה, שאינם שוטרים, בעניינם של הנאשמים האחרים, יוכל העורר לחזור ולפנות אל בית המשפט בבקשה לעיון חוזר, ובית המשפט יחליט בה על-פי הנסיבות שתהיינה אותה שעה.

הערר נדחה.