בש"פ 3064/02 מרואן נבאהין נ. מדינת ישראל

1.לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, מפי השופטת ש' דברת, לפיה נתקבל הערר על החלטתו של בית משפט השלום לשחרר את העורר לחלופת מעצר. בית המשפט המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים בתיק ב"ש 20534/02.

2.העורר הואשם בביצוע עבירות של התפרצות לדירה, גניבה, גניבת רכב, הכשלת שוטר, החזקת כלי פריצה ושהיה בלתי חוקית. על-פי כתב האישום, ביום 21.1.2002, בשעות הלילה, התפרץ העורר, יחד עם אחרים, לדירה באשדוד, על-ידי שבירת חלון המרפסת. העורר גנב מהבית את מפתחות הרכב, פתח באמצעותן את רכבו של המתלונן, הניע אותו, ונסע עמו לכפר קאסם. סמוך לכפר קאסם, ניצב מחסום משטרתי, והשוטרים במחסום סימנו לרכב לעצור, אולם הרכב המשיך בנסיעה תוך הגברת מהירותו, עלה על מחסום דוקרנים, ונעצר כעבור 500 מטר, והעורר עם שותפיו נמלטו רגלית. העורר נכנס לחצר בית מגורים וניסה להסתתר, השוטרים צעקו לעברו שיעצור אך הוא נמלט עד שנתפס. בחיפוש מאוחר ברכב נתגלו שני מברגים גדולים וקוצץ.

3.בדיון מיום 25.1.2002, בבית משפט השלום באשדוד, קבע השופט ח' חדש כי קיימת עילת מעצר בעניינו של העורר, אך עם זאת, קיימת אפשרות לשחררו לחלופת מעצר. החלופה שבית המשפט מצא כמתאימה כללה מעצר בית בביתו של דהר מוצלח בישוב שגב שלום; התייצבות העורר לכל זימון לבית המשפט או למשטרה בליווי הערב; הפקדה כספית בסכום של 25,000 ש"ח; חתימה על ערבות עצמית בסך 50,000 ש"ח; ערבות צד ג' בסך 50,000 ש"ח; על הערב לפקח באופן צמוד על העורר, ולדווח מיידית למשטרה אם יפר את אחד התנאים; אם יפר העורר את תנאי השחרור הוא ייעצר על אתר. על החלטה זו הוגש ערר לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע.

4.בית המשפט המחוזי בחן תחילה את חומר הראיות כנגד העורר והגיע למסקנה כי יש ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר. לעניין עילת המעצר, קבע בית המשפט המחוזי כי:

נכון שעבירות רכוש כשלעצמן אינן מקימות עילת מעצר, אך כאשר מדובר בתושב שטחים אשר נכנס לארץ שלא כדין, שלא עבר ביקורת ביטחונית של השלטונות, וכאשר בנוסף לשהייתו הלא חוקית גם מבצע עבירות פליליות, מקים הדבר עילה למעצר.

5.באשר לחלופת מעצר, בית המשפט המחוזי סבר כי בית משפט השלום טעה בכך שאיפשר את שחרור העורר לחלופת המעצר. הוא נימק זאת בכך שתושבי שטחים הנכנסים לישראל ללא היתר מהווים, מעבר לעבירה של שהייה שלא כדין, גם סכנה של פגיעה בביטחונו ובשלומו של הציבור. כמו כן, גניבת מכונית הנושאת לוחית זיהוי ישראלית טומנת בחובה סכנה שמכונית זו תחזור לתחומי מדינת ישראל כפצצה מתקתקת בה הוטמנו חומרי חבלה. עוד ציין בית המשפט, כי בהיות המשיב תושב שטחים, הנכנס שלא כחוק כדי לבצע עבירה, ואף הצליח בביצועה, קמה חזקת מסוכנות. בית המשפט המחוזי התייחס לחלופת המעצר אליה שוחרר המשיב באומרו:

בחלופת מעצר של שחרורו של ה[עורר] לשהות בתחומי מדינת ישראל יש מתן לגיטימציה לעבירה שביצע, שכן ניתן לו היתר לשהות בארץ, כאשר שלטונות הביטחון לא אפשרו זאת ולא נערכה כל בדיקה ביטחונית לגביו, איזה פוטנציאל טומנת בחובה שהות זו.

כן הזכיר בית המשפט כי לעורר הרשעה קודמת בגין שהייה בלתי חוקית, בגינה ריצה עונש מאסר של חצי שנה, וכי עונש זה לא הרתיעו. מסקנתו של בית המשפט המחוזי הייתה כי חלופת המעצר שקבע בית משפט השלום אין בה כדי לנטרל את מסוכנותו של העורר. בהקשר זה מעיר בית המשפט כי תנאי לחלופה הוא האמון שרוכש בית המשפט שהמשיב אכן יקיים את התנאים בהם שוחרר. בית המשפט מסכם כי:

המשיב בהתנהגותו הוכיח מסוכנות לשלום הציבור ומסוכנות זו לא נסתרה, שכן קיימת סכנה ממשית של המלטות מהדין ובמידה וימלט לתחומי הרשות הפלשתינאית, הסיכוי שימצא הנו קלוש ביותר.

6.על החלטה זו הוגש הערר שבפניי. בא-כוח העורר טוען כי טעה בית המשפט קמא בהחלטתו לעצור את העורר. לטענתו, גם במקרים של תושב שטחים שביצע עבירות רכוש יש לבחון חלופת מעצר, בייחוד במקרים בהם אין יודעים מתי יסתיימו ההליכים. מדובר בתיק הכולל נאשם אחר, שיש לסיים את משפטו שכן הוא עומד להעיד נגד העורר, דבר שיארך זמן רב. כן נטען כי טעה בית משפט קמא שהתייחס לשחרור בתנאים מגבילים כעין מתן "פרס" לשוהה בישראל שלא כדין.

7.מודע אני לשיקולים הביטחוניים אותם העלה בית המשפט המחוזי. עם זאת, איני מסכים עם גישת בית המשפט המחוזי כי יש לראות בעצם חלופת המעצר מתן לגיטימציה לעבירה שביצע. חלופת מעצר באה במקום מעצר מתוך שיקולים של חרות האדם ואין בכך משום מתן לגיטימציה לשהיית אדם שנכנס שלא כדין לישראל. כלומר, מן הדין כי מסוכנותו של נאשם לשלום הציבור תיבחן באופן אינדיבידואלי על פי הנסיבות של כל מקרה ומקרה. אין ספק, כי היות נאשם תושב שטחים מעורר היבטים מיוחדים, הן לגבי מסוכנותו לשלום הציבור, הן לגבי החשש להימלטותו. להיבטים אלה יש לתת את משקלם הראוי. עם זאת, אם בית המשפט משתכנע כי בכוחה של חלופת מעצר להפיג את החששות הנזכרים, הרי ניתן לשחרר גם נאשם תושב שטחים לחלופת מעצר.

8.אבחן, אפוא, את האפשרות לשחרור לחלופת מעצר על רקע הנסיבות המיוחדות של המקרה. בהקשר זה מציין בית המשפט המחוזי כי גם אם בית משפט השלום התרשם לחיוב מהערב המוצע, התנאי המוקדם לחלופה הוא האמון שרוכש בית המשפט שהעורר יקיים את התנאים בהם ישוחרר. כאן קובע בית המשפט המחוזי, כמובא לעיל, כי קיימת סכנה ממשית שהעורר יימלט מאימת הדין. נמצא, כי בית המשפט המחוזי גרס שאין לתת אמון בעורר. מסקנה זו של בית המשפט המחוזי, יש לה על מה לסמוך. מן העובדות המצוינות בכתב האישום עולה כי, לא זו בלבד שהעורר יחד עם שותפיו פרץ מחסום משטרתי, אלא גם לאחר עצירת הרכב, נמלט העורר רגלית ולא שעה לקריאת השוטרים לעצור. בנסיבות אלה, המתוספות לחומרת העבירות המיוחסות לעורר, צדק בית המשפט המחוזי שלא היה מוכן לשחרר את העורר לחלופת מעצר.

אי לכך, הערר נדחה.