בש"פ 3073/19 פלוני נ. מדינת ישראל

מונח לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו מתאריך 28.04.2019 (מ"ת 14567-01-19, כב' השופט א' הימן ), בה הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

רקע והליכים קודמים

1.

נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, ייבוא סם מסוכן מסוג קוקאין וניסיון לייבוא סם מסוכן מסוג קוקאין באחד-עשר אישומים שונים. מכתב האישום מצטיירת תמונה לפיה העורר לקח חלק בקשר רחב, הכולל תשעה נאשמים, אשר פעל להברחת סמים לישראל דרך נמל התעופה בן גוריון במספר הזדמנויות שונות ולאורך זמן רב, תוך שימוש במעמדו כראש מדור פיתוח ואמצעים באגף הביטחון של חברת אל-על. על פי הנטען, תפקידו של העורר היה תיאום תאריכי ייבוא הסם עם עד המדינה בפרשה וכן הוצאת המזוודה ובה הסמים משטח נמל התעופה לאחר נחיתת הטיסה שבה בוצע הייבוא. בצורה זו, במקרים המפורטים בכתב האישום, המתין העורר לנחיתת הטיסה, נטל את המזוודה מידי הבלדר אשר נשא אותה במהלך הטיסה ויצא עמה משדה התעופה אל מקום אשר נקבע מראש ושם העביר את המזוודה לנאשם אחר. בצורה הזו ייבאו הנאשמים סם מסוכן מסוג קוקאין במשקל 13 ק"ג בכל פעם. סה"כ מיוחס לנאשמים ייבוא קוקאין במשקל כולל של 150 ק"ג.

בבד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המדינה בקשה למעצר של העורר עד תום ההליכים. בתאריך 03.04.2019 התקיים דיון בפניי בית המשפט המחוזי בבקשה בסופו הוחלט כי התגבשה תשתית ראייתית המבססת סיכוי סביר להרשעה. לצד זאת, הוחלט בהסכמת באי כוח הצדדים שטרם החלטה בעניין המעצר עד תום ההליכים, העורר יישלח לעריכת תסקיר על ידי שירות המבחן על מנת לבחון היתכנות של חלופת מעצר. התסקיר המליץ על שחרורו של העורר ממעצר מאחורי סורג ובריח למעצר בית תחת פיקוח של בני משפחתו. התסקיר מדגיש את היותו של העורר נטול עבר פלילי ושאינו מאופיין בדפוסים עבריינים או בדפוסים אישיותיים בעייתיים. על סמך זאת סבורה הייתה קצינת המבחן כי מסוכנותו של העורר היא נמוכה וכי התנאים המגבילים שיוטלו עליו יוכלו להפחית עוד יותר את הסיכון הנשקף ממנו.

למרות התסקיר החליט בית המשפט קמא, כאמור, לדחות את המלצותיו ולקבוע כי העורר יישאר במעצר את תום ההליכים. בהחלטתו קבע בית המשפט כי לאור מעשיו החמורים של העורר, אשר מעל באמון שנתן בו הציבור והמערכת בה עבד וניצל זאת לביצוע מעשים שעומדים בסתירה ישירה לתפקידו, לא ניתן לתת בו אמון ויש להורות על מעצרו עד לסיום ההליכים כעמדת המדינה. עוד הדגיש בית המשפט את העובדה כי העורר הצליח להסתיר את הפן העברייני בחייו ממשפחתו ומהממונים עליו תוך שהוא מתקדם בסולם הדרגות בחברת אל-על. דבר זה, לפי בית משפט קמא, מחדד את המסוכנות הרבה הנשקפת מהעורר ומחייב את הישארותו במעצר עד תום ההליכים. מכאן הבקשה המונחת בפניי.

דיון והכרעה

2.

אין מחלוקת בדבר קיומה של עילת מעצר לאור החזקה הסטטוטורית שנקבעה בסעיף 21(א)(1)(ג)(3) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ). לכן, יש לבחון את השיקולים הנוספים בבקשה מהסוג בה עסקינן – ראיות לכאורה וחלופה ראויה למעצר.

בא כוח העורר טוען כי המדינה לא הוכיחה את קיומה של תשתית ראייתית לכאורה המצדיקה את מעצרו של העורר עד תום ההליכים. ראשית הסנגור טוען ביחס לחקירתו של עד המדינה כי זו לוותה בפגמים חמורים, בהפעלת לחץ עליו ובניצול של חולשותיו לרבות מחלות נפשיות מהן הוא סובל. בהמשך מלין הסנגור על סתירות הקיימות בעדותו של עד המדינה בנוגע לכמות יבואי הסמים הנטענת, מועדי הייבוא, זהות המעורבים בייבוא בכל האישומים ועוד. חרף קו ההגנה הסדור שהציג בפניי הסנגור, יש לזכור כי השאלה הטעונה בירור בשלב זה היא האם המדינה הציגה ראיות המבססות סיכוי סביר להרשעה, ולא מעבר לכך. ביחס לשאלה זו אני סבור כי לא נפל פגם בהחלטתו של בית המשפט המחוזי שענה על כך בחיוב.

3.

תחילה, תשתית ראייתית לכאורה זו נסמכת על עדותו של עד המדינה. עולה כי עדות זו מקיפה ומפרטת את אירועי הייבוא, את דרכי ההתקשרות בינו לבין העורר ואת הקודים בהם השתמשו על מנת לתאם את ייבוא הסמים. כך, עדות עד המדינה מציבה את העורר במקום מרכזי יחסית בקשר הפלילי. נראה כי העורר השתלב בתכנית החל משלב מוקדם שלה, ופעל לאורכה לשם הגשמתה מטעמו של עד המדינה וביחד עם הנאשמים הנוספים. באופן הזה פעל העורר לייבוא של סמים מסוכנים כמי שמתוקף תפקידו יכל לברר מועדי טיסות מתאימים שדרכן ניתן יהיה לייבא את הסם, לפעול בהנעת המזוודות מבלי לעורר חשד וכן לצאת ולהיכנס לשטח שדה התעופה, כמו גם לנוע בתוכו, בחופשיות וללא בקרה. בנוסף, על פי העדות העביר עד המדינה לעורר סכום של 10,000 דולר עבור כל ייבוא בו היה מעורב, כך שהעורר אף הרוויח לכאורה מהקשר הפלילי.

מלבד עדות זו, המדינה הציגה ראיות חיצוניות שונות שניתן בשלב זה לראותן כעומדות בדרישת הסיוע שדרוש לעדות עד מדינה. עיקריות מבין ראיות אלו הן האזנות לשיחות טלפון בין העורר לעד המדינה בתאריכים 24.11.2018 ו-25.11.2018, שסביבו נסב האישום האחד-עשר. בשיחה הראשונה נשמעים השניים מתאמים דבר מה ליום למחרת וקובעים "לשבת על זה". בשיחה למחרת, ביום ה-25.11.2018, נשמע העורר מוסר לעד המדינה כי "הכל פה מוקף אנשי מכס, לדעתי יודעים עליו" ובתגובה מוסר לו עד המדינה לעזוב את המקום. כמו-כן, סרטון ממצלמות אבטחה ממקם את העורר סמוך ל"שרוול" של הטיסה הנכנסת מיוהנסבורג. זמן קצר לאחר מכן מזוודה מטיסה זו נתפסה עם 13 ק"ג סם מסוג קוקאין בתוכה. כמו-כן, המדינה הציגה סרטון מתאריך 4.11.2018, אליו מתייחס האישום התשיעי, בו נראה העורר יוצא משדה התעופה דרך שער "קרוסלה-שער צפון" כאשר הוא גורר אחריו מזוודה גדולה וחוזר לאחר מספר דקות בידיים ריקות. לצד לסרטון זה קיים תיעוד של נתוני המעבר של העורר בשער זה בתאריכים הנוגעים למספר אישומים נוספים.

בנוסף לאלו יש לציין ראיות נוספות בדמות התכתבויות שמקורן הוא נתוני התקשורת ממכשיר הטלפון של העורר. מנתונים אלו עולה כי התקיימה תקשורת רציפה בין העורר לעד המדינה המצביעה על תיאום תאריכים בין השניים באופן התואם את עדותו של עד המדינה לפיה העורר היה מברר לגבי תאריכים אפשריים לייבוא הסמים. כמו-כן קיים תיעוד של תקשורת בניהם במועדים סמוכים לתאריכי הייבוא שנבחרו. נוסף על כך, נמצא כי העורר חיפש באמצעות מכשיר טלפון שלו את לוח הטיסות בתאריכים המוזכרים בכתב האישום כמועדים של מספר ייבואים. כל אלו משתלבים לכדי יצירת מארג ראייתי התומך לכאורה בעדותו של עד המדינה.

באשר לגרסתו של העורר כפי שנמסרה למשטרה, גם זו מחזקת את עדותו של עד המדינה. לאורך חקירותיו השונות במשטרה הכחיש העורר את מעורבותו בביצוע העבירות וזאת תוך שגרסתו משתנה ותוך מתן תשובות סלקטיביות ובחירה לעיתים שלא לענות על שאלות החוקרים. כך, בחקירתו הראשונה כאשר נשאל לגבי שיחתו עם עד המדינה בתאריך 25.11.2018 מסר תחילה כי זו עסקה בנושאים אישיים של עד המדינה ולאחר מכן הגדיר אותה כעוסקת "בבעיות משפטיות" שלו. לאחר שהובהר לו כי תוכן השיחה ידועה לחוקרים וכי הוא משקר בחר העורר לשתוק. ביחס לשיחה שהתרחשה יום קודם לכן, הכחיש העורר את קיומה, למרות שגם שיחה זו תועדה על ידי החוקרים. למרות שבתחילה הכחיש כל מעורבות באירועים, בהמשך טען שבמקרה אחד הוציא מזוודה ריקה ממשרדו לשם העברתה לעד המדינה כי זה שאל אותו אם יש ברשותו תיק שיוכל להשתמש בו. כאשר עומת עם הסרטון שלו מתאריך 4.11.2018 בו נראה שהמזוודה מלאה במשקל רב שכן הוא משתמש בכוח על מנת להרים אותה, שוב בחר העורר לשתוק. בהמשך שינה שוב את גרסתו וטען כי בנוסף למקרה הבודד אותו ציין, עד המדינה ביקש ממנו להוציא עבורו מזוודות ריקות משטח שדה התעופה במספר הזדמנויות שונות ואף התעקש כי המזוודה שנראית בסרטון שצוין לעיל הייתה ריקה, למרות שהסרטון מעיד אחרת. כמו-כן לא סיפק העורר הסבר לבקשות אלו של עד המדינה.

4.

נקודה נוספת בה חלוקים הצדדים הינה קיומן של ראיות הנוגעות למודעות הסובייקטיבית של העורר לגבי תוכן המזוודות. בעדותו מסר עד המדינה כי לכל אורך הדרך אמר לעורר שמדובר בזהב כך שהעורר לא ידע שבמזוודות מצויים סמים. על כן טוען הסנגור כי לא יכולה לקום ראיה למודעות של העורר ביחס לעבירות שביצע. עם זאת, כפי שהדגיש בא כוח המשיבה, העורר עצמו לא טען באף אחת מחקירותיו שהוא היה סבור שבמזוודות יש זהב, או שעד המדינה אכן מסר לו כך. גרסתו נעה בין הכחשה מוחלטת של מעורבותו במעשים לבין טענה כי כל שעשה היה להוציא מזוודות ריקות משטח שדה התעופה עבור עד המדינה. לאור זאת יש לתת משקל לטענותיה של המדינה לפיהן קמה לעורר חובה לבדוק את תוכן המזוודות לאור החשש שהוא מעורב בפעילות לא חוקית, ומשלא עשה כן ניתן לראותו כמודע למעשיו לפי הכלל בדבר עצימת עיניים. בנקודה זו יש לקחת בחשבון את תפקידו של העורר באגף הביטחון של אל-על ואת רקעו בתפקידים שונים במערך הביטחון. העמדה לפיה אדם בתפקיד זה לא חושד בטיב הפעילות והנסיבות שתוארו לעיל, ומפורטת בכתב האישום, נראית לי מוקשית. על כן, נראה שדי בכל אלה כדי לבסס את המודעות הנדרשת לצורכי קיומן של ראיות לכאורה.

לאור כל אלו ניתן לומר שהמדינה עמדה בנטל המוטל עליה להראות כי קיימות ראיות לכאורה המצדיקות את הישארותו של העורר במעצר. כעת אפנה לבחינת השיקול השני – שאלת מסוכנותו של העורר וקיומה של חלופה שיכולה להשיג את תכלית המעצר תוך פגיעה פחותה בחירותו.

5.

בא כוח העורר טען כי אמנם מעשיו של העורר מקימים חזקת מסוכנות סטטוטורית אך זו נסתרה לאור נסיבות המקרה ונסיבותיו האישיות של העורר. לשיטתו, העובדה כי כתב האישום מייחס לו עבירות שביצוען היה אפשרי רק הודות לתפקידו באל-על יכולה ללמד כי כעת, משפוטר מעבודתו, אין עוד נשקפת ממנו מסוכנות שיחזור על המעשים. בנוסף עומד הסניגור על היותו של העורר אדם מן השורה, המנהל חיי משפחה נורמטיביים וללא עבר פלילי. עוד טוען הסנגור כי שגה בית משפט קמא בכך שלא נתן משקל לתסקיר שירות המבחן בעניינו של העורר אשר המליץ לשחררו למעצר בית תחת פיקוח צמוד של שישה מבני משפחתו ושל שירות המבחן. באלו יש לדעתו להצדיק את שחרורו של העורר לחלופת מעצר.

לא נעלמו מעיניי קביעותיו של שירות המבחן בדבר נסיבותיו ואישיותו של העורר. עם זאת, כפי שיפורט להלן, אני סבור כי צדק בית המשפט המחוזי בדחייתו את המלצת שירות המבחן ובקביעתו כי העורר יישאר במעצר. חשוב להזכיר את חומרתן יוצאת הדופן של העבירות המיוחסות לעורר. מדובר על ייבוא סמים במשקל חריג של כ-150 ק"ג לתוך המדינה. לכך יש להוסיף את תפקידו הייחודי של העורר בקשר הפלילי. אמנם העורר לא הגה את הקשר הפלילי ובכתב האישום הוא מתואר כמי שפעל בעיקר בהוראותיו של עד המדינה, אך אין להמעיט בחשיבותו של מי שניצל את האמון שניתן בו ואת תפקידו בשמירת הביטחון לשם פגיעה בביטחון זה והכנסת סמים מסוכנים במשקל רב לתוך המדינה. למעשה, תפקידו של העורר באל על, והסמכויות שניתנו לו מתוקף תפקיד זה, הן שאפשרו את ההוצאה לפועל של התכנית לייבוא הסמים. ללא גישתו החופשית של המערער לטיסות הנכנסות לא ניתן היה להעביר את המזוודות ולהוציאן משדה התעופה ללא בידוק וכך להכניס כמות כה גדולה של סמים מסוכנים לשטח ישראל. כאן המקום להדגיש כי לא מיוחס לעורר מעשה בודד, אשר ניתן לטעון לגביו שהוא בגדר מעידה חד פעמית ונקודתית. כתב האישום מגולל סיפור מעשה הכולל ביצוע חוזר ונשנה של העבירות ונפרש על פני תקופת זמן של קרוב לחצי שנה לפחות במהלכה העורר בוחר פעם אחר פעם שלא לנתק עצמו מן הקשר הפלילי.

הנסיבות המיוחדות הללו, והחומרה הרבה הגלומה במעשיו של העורר כפי שתוארו לעיל, יש בהן כדי לגבור על המלצותיו של תסקיר שירות המבחן ולקבוע כי מהעורר נשקפת מסוכנות רבה. אכן יש להעניק משקל לתסקיר מעצר. זהו כלי יצירת ידו של המחוקק שנועד לסייע לבית המשפט להכריע בבקשת מעצר עד סיום ההליכים. הקושי בבקשה כזו טמון בכך כי מדובר בהערכה כלפי עתיד. השאלה איננה למשל איזה עונש יש לגזור על נאשם שהורשע בגין עבירות פליליות, אלא על בית המשפט לבצע הערכה ולתת מענה לשאלה האם ניתן יהיה לסמוך על חלופה זו או אחרת כדרך להשיג את מטרת המעצר שפוגעת פחות בחירותו של הנאשם. מצד אחד עומדת חזקת החפות של הנאשם, ומהצד השני ניצבים הצורך להגן על הציבור מפני עבירות נוספות וכן הצורך שמשפטו של נאשם יתנהל באופן שיאפשר בירור אשמתו. התוצאה מהמתח האמור היא כי על בית המשפט לא רק לשקול את המלצת שירות המבחן אלא גם את הנימוקים לכך והמידה בה הם משכנעים.

בעניינו, על פי האמור בתסקיר, העורר הוא בן 55 ואב לשלושה שזהו המעצר הראשון בחייו. נכתב כי העורר בעל כישורים טובים אשר הגיע בחייו להישגים ולתפקיד בכיר מבחינה מקצועית. התסקיר מציין כי העורר ניהל קשרים בעייתיים מחוץ למסגרת העבודה אשר הגבירו ריגוש וחיזקו צרכיו בהוכחת כוח ויכולת ובמסגרתם התקשה בהדרגה להציב לעצמו גבולות ופעל בדפוסי הסתרה ומרמה, תוך טשטוש גבולות. באשר למצבו היום, השירות סבר כי הסיכון אינו גדול גם מפני שהעורר פוטר ואינו בתפקידו. נראה שאין באמור להתמודד עם הדינמיקה של הדברים בהנחה שהעורר עבר את העבירה. מהתסקיר עולה כי די ברושם החיובי שהמערער מותיר, הנורמטיביות והאחריות שלו, כדי להטות את הכף לטובתו. אך אלו אינם שנויים במחלוקת. ברי כי המערער ניחן בתכונות כאלו, אחרת לא היה נמצא בתפקיד המשמעותי שאליו הגיע ושמלמד על האמון שהוענק לו. אולם יש לתת את הדעת לאפשרות שהוא עבר את העבירות המיוחסות לו. דהיינו, כשם שאין להניח שהנאשם אשם בשלב זה, אף אין להניח לצורך בקשה זו שאין אפשרות שהראיות לכאורה לא יביאו להרשעה. זוהי התכלית במבחן הראייתי הבוחן סיכוי סביר להרשעה.

הפרת האמון הגסה שמהווים מעשיו של המערער, והאופן בו הצליח להסוות את הפן הפלילי בחייו, לא מאפשרות לתת בו את האמון הדרוש אשר הינו הבסיס לכל חלופת מעצר שניתן לשקול. על אף המלצות התסקיר לשחרור העורר לחלופת מעצר לא ניתן הסבר לפעולותיו של העורר, על רקע היותו של העורר אדם שומר חוק במשך מרבית חייו. למעשה, אף צוין כי העורר עצמו מתקשה להסביר את הפער הבלתי ניתן לגישור בין אורח חייו הנורמטיבי לבין חומרת העבירות המיוחסות לו. לא ברור מה גרם למערער לכאורה להיות מעורב בתכנית פלילית כה רבת היקף הנוגעת לסמים. תכנית זו דרשה ממנו לכאורה תעוזה והתנערות מלאה מאחריותו. מהו המצב בו מצוי העורר היום וכיצד הוא מתייחס להאשמות כלפיו? אלו שאלות קשות. נראה כי שירות המבחן אינו משיב להן באופן מלא ורחב. אל לנו להניח כי משפוטר מעבודתו אין לעורר רצון או יכולת להמשיך בביצוע עבירות פליליות או להשפיע בדרך זו או אחרת על ההליך, בניגוד לחוק. לראשונה העורר יאלץ להתמודד עם תיק חמור ועם האפשרות של עונש חמור היה ויורשע. ההערכה ביחס לתגובתו איננה חד משמעית אך ניתן לקבוע שקיים חשש לפיו מתן אמון בעורר ושחרורו לחלופה המוצעת תחתור תחת תכליות המעצר.

ויש לדייק, הכוונה אינה שלא ניתן לשחרר נאשם בתנאים אלו או אחרים גם בהינתן שהוא מעורב בעבירות חמורות. אין מעצר אוטומטי אלא יש לשקול את הנסיבות. בהקשר זה יודגש כי המבחן לשחרור הוא חשש מפני התקיימות העילות השונות. אין צורך בהוכחת אלו מעל לכל ספק סביר, אלא די בחשש. לא חשש בעלמא, אלא חשש שבכוחו ללמד שקיים סיכוי ממשי שתנאי השחרור לא ימנעו ממנו להפר את העילות הרלוונטיות שבכוחן להצדיק מעצר. בעניינו, בהינתן הרקע והמכלול, חוששני שלא ניתן לומר בביטחון הדרוש כי התנאים ישיגו את המטרה. כך אף לגבי מעצר באיזוק אלקטרוני. כידוע אמצעי זה תלוי במידת נכונותו של הנאשם למלא אחר התנאים גם אם הערבים שמוצעים נורמטיביים.

להשלמת התמונה, חשוב לזכור כי בית משפט זה עמד לא פעם על כך שרק בנסיבות חריגות יהיה זה נכון לשחרר לחלופת מעצר נאשמים בעבירות כגון אלו המיוחסות לעורר, וכי הכלל במקרים אלו הוא מעצר עד תום ההליכים (ראו לדוגמה, בש"פ 5642/18 חג'אני נ' מדינת ישראל , מפי השופט י' אלרון וכן בש"פ 9034/18 עואד נ' מדינת ישראל , מפי השופט מ' מזוז ). החומרה הייחודית של המקרה שבפניי, המתבטאת בין היתר בכמות הסמים הגדולה ובהפרת האמון הגסה, על ידי אדם בעל אחריות, מעמד וידע בנתיבי שדה התעופה,

אף היא שיקול רלוונטי מאוד. כמובן, עסקינן בכלל שלא מכתיב תוצאה ויש לבחון את המקרה הקונקרטי ולא רק את כותרת העבירה. אך דווקא הבחינה האינדיבידואלית של המקרה תומכת בתוצאה אליה הגיע בית משפט קמא.

סוף דבר, הערר נדחה.