בש"פ 3087/09 דוד בן אבו נ. מדינת ישראל

ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע, בתיק ב"ש 22521/08, מיום 16.3.2009, בגדרה הורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

נגד העורר ונאשמים נוספים הוגש כתב אישום בבית המשפט המחוזי בבאר שבע בו מיוחסות לו שתי עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, יחד עם סעיף 3 לחוק מאבק בארגוני פשיעה, התשס"ג-2003 (להלן: חוק מאבק בארגוני פשיעה ); ועבירה של הלבנת הון במסגרת ארגון פשיעה, לפי סעיפים 3(א) ו-3(ב) לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000, יחד עם סעיף 3 לחוק מאבק בארגוני פשיעה.

כתב האישום מגולל פרשה מסועפת של פעילות מאורגנת בה חברו העורר והנאשמים הנוספים, כולם יוצאי צרפת המתגוררים באשדוד, כדי להונות ולרמות מאות בעלי עסקים ברחבי צרפת תוך ביצוע עבירות התחזות, מרמה וזיוף בנסיבות מחמירות כך שהוציאו מידן סכומים מצטברים בהיקף של למעלה מ-3.5 מיליון יורו לפחות. על פי הנטען, העורר היה מעורב בעיקר בשלב של הסוואת והלבנת כספי העבירה תוך שהיה מעורב בפתיחת חברות ו"חשבונות קש" בחו"ל ששימוש את הארגון למטרות אלו. בתמורה קיבל הוא על פי הנטען שכר של 2,000 יורו לחודש. האישום העיקרי הנוגע לעורר הינו האישום השלישי בכתב האישום ובו מתוארות פעולותיו, ובהן הקמת חברה בצרפת ו"חשבונות קש" ששימשו כאמור לקליטת כספי ההונאות והלבנתם.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע לעצור את העורר וחלק מן הנאשמים הנוספים עד לתום ההליכים המשפטיים נגדם.

ביום 14.1.2009 ניתנה החלטתו של בית המשפט המחוזי (כבוד השופט א' ואגו ) בגדרה הורה על בחינת האפשרות לשחרר את הנאשמים לרבות העורר בתנאים. סוגיית הראיות לכאורה לא נבחנה לעומקה משלא עלתה טענה כי אינן מתקיימות. בעניין עילת המעצר, נקבע כי אף שמ דובר

בעבירות רכוש, בנסיבות העניין משמ דובר

בפעולה עבריינית ענפה, מסועפת ומתוחכמת שהתנהלה שנים ארוכות, בתבנית מאורגנת ובהיקף רחב, קיימת עילת טובה להגן על שלום הציבור ובטחונו אף על ידי מעצר עד לתום ההליכים של הנאשמים. עוד נקבע כי קיים חשש מסוים כי הנאשמים ימלטו מהדין במיוחד לאור היותם מחזיקים אזרחות כפולה ובעלי אמצעים ומשאבים בחו"ל, ולאור אופי העבירות המיוחסות להם, לרבות זיופי מסמכים, דבר שיש בו אף להקל עליהם להימלט מהדין. יחד עם זאת מצא בית המשפט

כאמור כי אין הכרח להחזיק את הנאשמים במעצר עד לתום ההליכים המשפטיים, וכי יש לבחון קיומה של חלופת מעצר שיהיה בה כדי להפיג את המסוכנות הנשקפת מהם. בשיקוליו ציין בית המשפט

את עברם הנורמטיבי של הנאשמים, כי על פי העולה מכתב האישום, הסכנה הנשקפת מהם אינה בעיקרה לציבור הישראלי כי אם מחוץ לגבולות המדינה, כך שסביר להניח כי ניתן למצוא אמצעים אשר ינטרלו סכנה זו, כי אופי ביצוע העבירות על ידם מעלה כי הם הסתמכו על אמצעים טכנולוגיים, ויש להניח כי ניתן למנוע מהם גישה ושימוש באמצעים שכאלו, כי בעניין החשש להימלטות מהדין, ניתן לצמצם ולנטרל חשש זה על ידי קביעת הפקדות כספיות וערובות. וכי לגופו של ההליך, צפוי הוא להיות ממושך וסבוך. לפיכך הורה בית המשפט כי עניינם של הנאשמים וחלופות מעצר שיציעו הם, ייבחן על ידי שירות המבחן. יצוין, כי בית המשפט אישר לעורר להחליף את ייצוגו טרם שנתן החלטה זו, ולפיכך קבע כי תחולתה עליו הינה מותנית, וכי רשאי הסנגור שימונה לו לחלוק על קיומן של ראיות לכאורה או עילת מעצר לגביו ספציפית.

ביום 17.2.2009 הוגש תסקיר מעצר ראשון בעניינו של העורר, וביום 11.3.2009 הוגש תסקיר משלים לגביו. מהתסקיר הראשון עלה כי אומנם קיימת נכונות מצד אביו של העורר ובת זוגו לפקח עליו, אולם נראה כי אין ביכולתם לפקח עליו באופן מלא לאורך כל שעות היממה. בתסקיר המשלים נבחנה האפשרות כי ישוחרר לבית חברתו ואימהּ (כאשר יצוין כי בתסקיר הראשון צוין כי אינה מסכימה כי ישוחרר לביתה) ואולם, צוין כי נראה שבני המשפחה נרתמים לעזרתו של העורר וישנה נטייה לגונן עליו ולטשטש את הבעיות ואת מעורבותו בפלילים, ולפיכך החלופה המוצעת אינה תואמת את רמת הסיכון הנשקפת ממנו לביצוע עבירות מרמה נוספות.

ביום 16.3.2009 ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי בעניינו של העורר, בגדרה הורה על מעצרו עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. נקבע כי אין די בחלופה שהוצעה על ידו כדי להפיג את המסוכנות הנשקפת ממנו, לרבות החשש מהימלטות מהדין לגביו ישנן אינדיקציות ממשיות, וזאת גם לאור המלצות שירות המבחן והיעדר נימוק משכנע שלא לקבל המלצות אלו. יחד עם זאת צוין שוב כי ככל שתגובש חלופה טובה יותר ותוגש בקשה לעיון חוזר הנסמכת עליה, יזקק לה בית המשפט בהקדם הניתן ללא שיידרש שינוי נסיבות נוסף.

מכאן הערר שבפניי, בגדרו טוען בא כוח העורר כי שגה בית המשפט המחוזי משלא קבע כי אף אם קיימת עילת מעצר בעניינו של העורר הרי שהינה עילה חלשה יחסית. עוד נטען כי חלקו הנטען של העורר בפרשה הינו שולי ומינורי יחסית ולפיכך יש בניתוקו מהרקע בו בוצעו העבירות ומיתר המעורבים בפרשה כדי להפחית את המסוכנות הנשקפת ממנו. עוד נטען כי ככל שהחשש המרכזי הינו מהימלטות העורר מן הדין, ניתן להפיגו על ידי קביעת תנאים כספיים יחד עם עיכוב יציאה מן הארץ, ובעניין זה יש אף לייחס לתסקיר שירות המבחן, הנוגע בעיקר בחשש ממסוכנותו של העורר לשוב ולבצע עבירות משקל מועט ביותר. כמו כן נטען כי עולה בנסיבות העניין אפליה בין העורר ובין נאשם נוסף בכתב האישום, אשר שוחרר לחלופת מעצר חרף זאת שהאישום נגדו הינו זהה.

מנגד, טוען בא כוח המשיבה כי לעורר מיוחסות עבירות חמורות ביותר של מעורבות בארגון פשיעה תוך נטילת חלק מהותי בפעילות הארגון. עוד נטען כי מתקיימות נגדו עילות נוספות בעוצמה רבה של חשש מהימלטות ומשיבוש הליכי משפט, שנשענות גם על כך שהוא מחזיק באזרחות כפולה ויש לו נגישות לממון כמו גם אינדיקציות קונקרטיות בעניינו, הימלטות מצרפת בשעה שהתקיימו נגדו הליכים והימנעות מלהתייצב לחקירה שעה שידע כי מחפשים אותו. באשר לטענת האפליה מול הנאשם הנוסף נטען כי לא ניתן לגזור גזירה שווה בין השניים הן ביחס למעשים המיוחסים להם והן בעניין החשש מהימלטות.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר ובהחלטות בית המשפט המחוזי, ולאחר שמיעת טיעוני הצדדים,

שוכנעתי כי דין הערר להידחות.

עיקר טענתו של העורר נשענת על היכולת לכאורה להפיג את החשש מהימלטות מן הדין ושיבוש הליכי משפט על ידי תנאים כספיים ועל הטענה כי משמוסר חשש זה, אין למעשה מקום להבחין בינו ובין הנאשם הנוסף אשר מואשם בעבירות זהות אך שוחרר בהסכמת המשיבה לחלופת מעצר. איני יכול לקבל טענות אלו. יש להבחין בעניין זה בין ההחלטה כי קיימת האפשרות לשחרר נאשם לחלופת מעצר ובין ההחלטה על עצם שחרורו לחלופה קונקרטית. ודוק, בעניין השאלה הראשונה, היינו עצם האפשרות לשחרר את העורר לחלופת מעצר, הגיע בית המשפט

המחוזי למסקנה זהה לזו באשר לנאשם הנוסף, היינו, כי הדבר אפשרי. יחד עם זאת, בעת שבוחן בית המשפט

את החלופה הקונקרטית, עליו ליתן משקל מכריע לנסיבות הספציפיות של הנאשם העומד מולו וליכולתה של חלופה זו להפיג את המסוכנות הנשקפת ממנו. בענייננו, קביעת שירות המבחן כי אין בחלופה המוצעת כדי להפיג את מסוכנות העורר, אף שאינה מחליפה כמובן את שיקול דעתו של השופט היושב בדין, יש לה משקל רב לקביעת התאמתה של החלופה המוצעת. יתרה מכך, לא שוכנעתי גם כי נפל פגם בשיקול דעתו של בית המשפט המחוזי בקביעה כי אין החלופה המוצעת מתאימה, אף לאור החשש הקונקרטי בעניינו של העורר כי הלה עלול לנסות ולהימלט מן הדין ולשבש את הליכי המשפט המתנהלים נגדו. ויובהר, בית המשפט המחוזי לא סגר את הדלת בפני העורר, ואף ציין במפורש כי ככל שיעלה בידיו לגבש חלופה אחרת, שיהיה בה כדי לתת מענה לחששות אלו, רשאי הוא להגיש בקשה לעיון חוזר אשר תישקל בכובד ראש ובהקדם האפשרי. בנסיבות אלו, איני יכול לקבל כי נפל פגם בהחלטתו של בית המשפט המחוזי המצדיק את התערבותי.

אשר על כן, הערר נדחה.