בש"פ 3137/12 מדינת ישראל נ. פיני טאו

1.

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה לפיה שוחרר המשיב למעצר בית בפיקוח בני משפחה ובאיזוק אלקטרוני.

2.

המשיב הואשם בביצוע עבירות קשר לפשע, כניסה והתפרצות למקום מגורים, שוד בנסיבות מחמירות, הפרעה לשוטר ואי ציות לתמרור עצור. מדובר באירוע שוד שארע ביום 1.2.2012 בסמוך לחצות. המשיב ואדם נוסף שהואשם עימו (להלן: נאשם 1) פרצו לדירת מגורים מצויידים בכובעי גרב, כפפות ואקדח דמי. השניים העירו את בעלת הדירה ובאיומים ציוו עליה למסור להם כסף ותכשיטים. המתלוננת מסרה לנאשמים כסף מזומן שהחזיקה בכספת והנאשמים הוסיפו וערכו חיפוש בבית עד שעזבו.

3.

עוד ביום 16.2.2012 הוגשה נגד הנאשמים בקשה למעצר עד לתום ההליכים והנאשם 1 נעצר בהסכמתו.

4.

בדיון בבקשה למעצר המשיב הוסכם על קיום ראיות לכאורה. ביום 11.3.2012 החליט בית משפט קמא, כי המעשה מעיד על מסוכנות המשיב, וכך גם המלטותו מהשוטרים אגב ביצוע עבירת תנועה. עוד נאמר כי גם העובדה שהמשיב שמר על זכות השתיקה מקשה לתת בו אמון. בהתחשב בכך שמדובר בצעיר כבן 27 ללא עבר פלילי הורה בית המשפט על עריכת תסקיר מעצר.

5.

מחמת תקלה ההחלטה לא הגיעה לידי שירות המבחן אלא ביום 2.4.2012. ביום 5.4.2012 הודיע שירות המבחן כי יוכל להכין תסקיר עד ליום 6.5.2012, דהיינו – כחודשיים אחרי שניתנה ההוראה על הגשת התסקיר וכחודש לאחר ששירות המבחן כבר היה מודע לצורך בהכנתו.

6.

לרקע נסיבות אלה ובהתחשב בעברו הנקי של המשיב בחן בית המשפט המחוזי בעצמו את החלופה שהוצעה (מעצר בית בבית הורי המשיב) ואת המפקחים המוצעים. בית משפט קמא החליט לשחרר את המשיב לחלופת המעצר האמורה, בתוספת איזוק אלקטרוני וערבויות כספיות. כמו כן הרוה בית המשפט על הכנת תסקיר בתוך 30 יום.

מכאן הערר.

7.

טענת העוררת היא כי במקרה דנן "רב הנסתר על הגלוי" בכל הנוגע לרקע שהביא את המשיב, לכאורה אדם שניהל אורח חיים נורמטיבי (לרבות שירות מלא בצה"ל ואף בקבע) לחבור לנאשם 1 לבצע עבירה כה חמורה ומכוערת. הטענה היא שענין זה יכול להתברר, אם בכלל, באמצעות תסקיר ולא היה מקום לשחרר את המשיב בטרם הגשתו.

8.

טענת המשיב היא שבית המשפט ערך בירור מקיף וממצה שבמידה רבה מייתר את התסקיר, ונוכח השיהוי הרב שנתקיים במקרה דנן, בעוד המשיב מוסיף ושוהה במעצר, אין מקום להתערב בהחלטת השחרור, מה גם שתנאי השחרור קפדניים והדוקים לעילא ולעילא. הסנגור הוסיף, כי מחומר הראיות עולה כי חלקו של המשיב היה קטן יותר ועיקר המעשים הקשים בוצעו על ידי הנאשם 1. עוד נטען, כי לאחר קבלת הכסף מהמתלוננת האיץ המשיב בחברו לצאת מהמקום.

9.

אינני סבור, כי בכוחו של בית המשפט, אף אם מדובר בשופט וותיק ומנוסה, להחליף את שירות המבחן מבחינת היכולת המקצועית להעריך מסוכנות של נאשם. במקרה דנן, גם לשיטת בית משפט קמא בתחילת הדרך, נדרש לשם כך תסקיר מעצר. השאלה המרכזית שבפני היא, האם נוכח הדחיות והעיכובים, שגרמו להתארכות הדיון בבקשה למעצר המשיב (ושאינם באשמת המשיב) היה מקום לנקוט בצעד של שחרור המשיב עוד בטרם הוגש תסקיר. כפי שצויין בפסקה 18 להחלטה בבש"פ 478/12 אל אעסם נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.1.2012), יש מקרים ש"על פניהם" ראויים לחלופת מעצר ובית המשפט יכול להתרשם ישרות מהצעת החלופה ומהפקחים ללא צורך בתסקיר. אלא שגם לשיטת בית משפט קמא המקרה דנן בעיקרו של דבר אינו נמנה עליהם.

10.

אודה כי התלבטתי לא מעט. טענת העוררת היא בעלת משקל לרקע הנסיבות הקונקרטיות של המקרה וקיומו של סימן שאלה באשר לרקע שהביא את המשיב לביצוע העבירה, במיוחד נוכח שתיקתו העיקבית בחקירה. מאידך גיסא, מדובר בצעיר, בן למשפחה נורמטיבית שהתגייסה לתמוך בו כשבית המשפט התרשם ישירות מהמפקחים לאחר הליך משמעותי שערך.

בנסיבות אלה סבורני שיש ליתן משקל לעצם ההחלטה אליה הגיעה בית משפט קמא. כפי שנפסק בבש"פ 90/99 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 10.1.99):

"... במקרה בעייתי מעין זה, כאשר הכף אינה נוטה באופן ברור לצד המעצר או לצד השחרור, יש משקל נוסף לעובדה שמדובר בערר על החלטה של בית המשפט המחוזי. אכן, אין זה ערעור רגיל על פסק דין, ובית משפט זה, היושב בערר על החלטה של בית המשפט המחוזי בשאלת המעצר של הנאשם, שוקל מחדש ובאופן עצמאי את כל החומר הנוגע לענין. ואף על פי כן, אין זה נכון להתעלם מן ההחלטה אליה הגיע בית המשפט המחוזי בין כערכאה ראשונה ובין כערכאה שניה. צריך טעם של ממש כדי לבטל את ההחלטה".

בשקלול כל השיקולים והנסיבות, ובעיקר נוכח קיומו של מצב יוצא דופן בנוגע למועד הגשת התסקיר ביחס למשך המעצר עד כה, ותוך תקווה שעצם השהות במעצר לתקופה של למעלה מחודשיים היא כשלעצמה גורם מרתיע ומצנן, החלטתי שלא להתערב בהחלטת בית משפט קמא.

אני דוחה את הערר.