בש"פ 3177/10 אנס אעביד נ. מדינת ישראל

1.

בכתב אישום שהוגש לבית משפט השלום בירושלים נטען, כי במהלך שנת 2007 התגייסו העותר ונאשם נוסף, צאלח דרבאס (להלן: צלאח) לארגון "החזית העממית לשחרור פלסטין" (להלן: החזית העממית), המוכרז כארגון טרור. עוד נטען, כי מאז גיוסם – ולמעט תקופה מסוימת במהלך שנת 2008 – היו השניים חברים בארגון ופעלו במסגרתו, ובתוך כך ריססו ביחד עם חברים נוספים בארגון – בעודם רעולי פנים – כתובות תמיכה בחזית העממית באזור עיסאוויה וכן תלו שלטים התומכים בארגון. בנוסף, בשנת 2008 תכננו העותר, צלאח וחברי חולייה נוספים להכות את מחמד עביד אבו ריאלה (להלן: אבו ריאלה) בשל חשדם כי הוא משתף פעולה עם משטרת ישראל וכי הוא הוביל למעצרם של חברי חוליה אחרים בשנת 2008. בגין מעשים אלה יוחסה לעותר ולצלאח עבירה של חברות בארגון טרוריסטי, לפי סעיפים 3 ו-8 לפקודה למניעת טרור, תש"ח-1948 (בצירוף הכרזת הממשלה מיום 30.1.1986).

2.

ביום 12.4.2010 חתם שר הביטחון על תעודה בדבר ראיות חסויות, לפי סעיף 44(א) לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971 (להלן: הפקודה) המחסה את פריטי המידע הבאים:

"1. מקורות המידע של שירות הביטחון הכללי לרבות כל פרט ו/או תוכן המידע שיש בו כדי לחשפם.

2.א. שיטות ודרכי פעולה, פעילות מבצעית, נהלי עבודה, ודרכי השגת מידע של שירות הביטחון הכללי, ככל שהם מתייחסים לאיסוף מידע מחוץ ובמסגרת חקירה, לרבות תוכן מידע העלול להביא לחשיפת שיטות ונהלים אלה.

ב.אמצעים טכניים של שירות הביטחון הכללי להשגת חומר מודיעיני וחומר חקירה, לרבות החומר אשר נאסף באמצעים אלה.

3.תפקידים, שמות ומשימות של עובדי שירות הביטחון הכללי לרבות כל פרט אחר שיש בו כיד לגלות או לחשוף בדרך כלשהי את זהותם.

4.החיסיון חל על רשימת החומר והמידע החוסים תחת תעודה זו, לרבות כל פרט מזהה לגביהם ו/או אשר יש בו כדי להעיד על מהותו, היקפו וכמותו של החומר החסוי ולמעט העובדה כי מדובר במידע מודיעיני וחומר חקירה חסוי".

בתעודה צוין עוד, כי החיסיון איננו חל על מידע מחקירת הנאשמים וחקירת עדי התביעה המגלם פוטנציאל לטענות פסול.

3.

בא-כוחו של העותר פנה לפרקליטות מחוז ירושלים בבקשה לקבל פראפרזה מן החומר החסוי אולם פנייתו נדחתה, תוך שהובהר לו כי בחומר החקירה החסוי אין מידע העשוי לסייע להגנתו של העותר במסגרת ההליך המתנהל נגדו. על רקע זה הוגש הערר שלפניי. בגדרי הערר ובמסגרת הדיון על-פה שנערך במעמד שני הצדדים ביקש בא-כוח העותר לבחון אם אמנם בחומר החסוי אין ראיות העשויות לשמש להגנתו. בדיון שהתנהל בהמשך במעמד צד אחד, עיינתי בחומר החסוי וקיבלתי הבהרות מנציגי המשיבה ושירות הביטחון הכללי באשר לתוכנו ומאפייניו.

4.

סעיף 44(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: הפקודה) קובע, כי

"אין אדם חייב למסור, ובית המשפט לא יקבל, ראיה אם ראש הממשלה או שר הבטחון הביע דעתו, בתעודה חתומה בידו, כי מסירתה עלולה לפגוע בבטחון המדינה... אלא אם מצא שופט של בית המשפט העליון, על פי עתירת בעל דין המבקש גילוי הראיה, כי הצורך לגלותה לשם עשיית צדק עדיף מן הענין שיש לא לגלותה". בבואו לערוך ביקורת שיפוטית על חיסיון ראיות, נדרש בית המשפט לבחון את משקלן ואת מידת חשיבותן להגנתו של הנאשם. מקום מגיע בית המשפט למסקנה כי ראיה מסוימת היא חיונית להגנתו של הנאשם – הוא יורה על חשיפתה, תוך העדפת זכותו של הנאשם להליך הוגן והאינטרס בדבר חשיפת האמת על פני האינטרסים הבטחוניים (ראו למשל: ב"ש 838/84 ליבני נ' מדינת ישראל , פ"ד לח(3) 729; בש"פ 2489/09 בראודה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.6.2009)). באשר ליתר הראיות עליהן חל החיסיון, נדרש בית המשפט לערוך איזון בין מידת התועלת הצפויה לנאשם מחשיפת הראיה לבין הפגיעה שעלולה חשיפה זו לגרום לביטחון המדינה. במסגרת איזון זה על בית המשפט לבחון, בין היתר, אם ניתן לבודד מרכיבי ראיות מסוימים מתוך החומר החסוי ולחשוף אותם, בין במישרין ובין על דרך של מסירת פראפרזה (בש"פ 5312/09 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.9.2009); ( בש"פ 4055/09

פלוני נ' מדינת ישראל ( לא פורסם , 27.7.09)). לאחר שעיינתי בחומר החסוי בהתאם למתווה עליו עמדתי, לא מצאתי כי קיימות בחומר החסוי ראיות חיוניות להגנתו של העותר, ואף לא ראיות העשויות לסייע לו בניהולה. משכך, הגעתי למסקנה כי אין עילה לחשוף את החומר החסוי או חלקו, הואיל וחשיפה כזו אין בה כדי לשרת האינטרסים של העותר מחד, ומאידך, היא עשויה להסב נזק ממשי וברור לאינטרסים ביטחוניים.

נוכח כל האמור, העתירה נדחית.