בש"פ 3185/06 עלי אלנבארי נ. מדינת ישראל

1.בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט י' כהן), לפיה דחה ערר שהגיש העורר על החלטת בית משפט השלום בעכו אשר הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

2.נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירת איומים (בשתי הזדמנויות), לפי סעיף 192 לחוק העונשין תשל"ז-1977 (להלן: החוק ) ותקיפה חבלנית של בת זוג (גרושתו), לפי סעיף 382 יחד עם סעיף 380(ג) לחוק ותקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו, לפי סעיף 273 לחוק. על פי המיוחס לעורר באישום הראשון, ביום 19.8.04, בביתו, תפס את ראשה של גרושתו ואיים עליה כי יכניס ראשה לקיר. באישום השני נטען, כי ביום 3.3.06 תקף העורר את גרושתו בפניה וגרם לה פצע מדמם ושריטה מתחת לעין שמאל. משהגיעו השוטרים לבית המתלוננת לאחר שהוזעקו על ידה, איים עליה העורר באומרו כי תלונה "תעלה לה ביוקר". כשהודיעו השוטרים לעורר כי הוא מעוכב לחקירה, הוא דחף את אחד השוטרים ואיים עליהם בפגיעה בגופם.

3.יחד עם הגשת כתב אישום הוגשה בקשה לעצור את המשיב עד תום ההליכים. הוגש תסקיר מעצר שהמליץ על הרחקתו למרכז הארץ בפיקוח מעבידו.

בית משפט השלום בעכו (כבוד השופט ו' חאמד) קבע שקיימת עילת מסוכנות וכי חומר החקירה מלמד על מסוכנות כלפי המתלוננת במדרג הגבוה. נקבע, כי מחומר הראיות עולה כי ביום 19.8.04 איים העורר על המתלוננת תוך שימוש בסכין, אם כי לא הואשם בכך, וגם נוכחות השוטרים באירוע ביום 3.3.06 לא הביא להרגעתו והוא המשיך לאיים עליה ולדחוף את השוטרים. בית המשפט לא קיבל את עמדת שירות המבחן לפיה לא מדובר באדם נעדר דפוס התנהגות עבריינית וכי לא נשקף ממנו סיכון לפריצת גבולות, והדגיש כי לחובת העורר שלוש הרשעות קודמות בגין תקיפת בת זוג ואיומים, כאשר בגין הרשעתו האחרונה נדון למאסר מותנה בשנת 2002 שאינו עומד עוד נגדו מאחר וחלפו למעלה משנתיים מאז ביצוע העבירה. לאור האמור הורה בית משפט השלום על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו.

על החלטה זו הגיש העורר ערר לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי, בדונו בערר, ייחס משקל רב לעובדה שהעורר ממשיך לקנא לאשתו למרות גירושיו ממנה ולכך שהסכסוך נשוא כתב האישום התפתח על רקע חשדו כי גרושתו מקיימת קשר עם גבר זר. לפיכך הגיע בית המשפט למסקנה שחלופת המעצר שהוצעה לא תאיין את מסוכנותו של העורר וכלשונו של בית המשפט, "לאור קנאותו לגרושתו גם לאחר הגירושין". הערר נדחה איפוא.

4.בערר שלפניי קובל בא כוח העורר על כך שחרף התסקיר החיובי שהמליץ על שחרורו של העורר, בית המשפט לא שקל חלופת מעצר בעניינו. לדבריו, העורר עצור מאז 3.3.06, גרושתו מקיימת עמו קשר בכלאו ויש לו יחס מיוחד לילדיו, ועל כן שחרורו ממעצר יהיה גם לטובתם. עוד הוא מוסיף, כי אין לעורר עבר פלילי מכביד והרשעותיו הקודמות הן מלפני 16 שנה. כתב האישום בגין איומים שנדון בבית המשפט בעכו נמחק ואז הוגש בשנית לבית משפט השלום בחיפה במסגרת כתב האישום המשולב הנוכחי.

בא כוח המדינה מתאר תמונת מצב שונה לגמרי. לטענתו, למרות המרחק הרב שבין מקום מגוריהם של העורר וגרושתו, כאשר היא מתגוררת בעכו והוא בדרום הארץ, ולמרות העובדה שהם גרושים מזה זמן, הוא חושד שהיא מתרועעת עם גבר זר, קנאתו חסרת פשר, והודעותיה במשטרה מבהירות שהיא חיה בפחד מפניו. עוד הוסיף, כי התיק שנדון בבית משפט השלום בעכו בגין איומים נמחק כי העורר לא אותר ומשאירע האירוע נשוא האישום השני צורף גם האירוע הקודם והפך לאישום הראשון בכתב האישום הנוכחי.

5.שתי הערכאות הקודמות הדגישו בצדק את חומרתן של עבירות אלימות כלפי בת זוג ואת המסוכנות הנשקפת מהעורר נוכח התנהגותו, האיומים שהשמיע והעובדה שגם השוטרים לא הרתיעוהו. יחד עם זאת, גם במצב זה אין בית המשפט פטור מן החובה לבחון את האפשרות של חלופת מעצר, שכן המעצר אינו מפרעה על חשבון העונש אלא תכליתו להרחיק הנאשם מן הציבור או מיחידים בהם עלול הוא לפגוע.

במקרה דנן מדובר בשני אירועים. הראשון מאוגוסט 2004 והשני ממרס 2006. בשני המקרים אין מדובר באלימות המצויה במדרג הגבוה של החומרה בה אנו שבים ונתקלים בבית המשפט. על פי תסקיר שירות המבחן העורר התגרש מבת זוגו לפני כארבע שנים ומאז השניים חזרו וניסו לחיות יחד מספר פעמים. גרושתו מתגוררת עם ילדיהם בעיר עכו והוא מתגורר בדרום הארץ. עובר למעצרו עבד העורר למעלה משנה אצל קבלן בבית דגן אשר מכיר אותו כאמין ואחראי ומעוניין להחזיר אותו לעבודה בשמירה ברשות העתיקות בבית דגן, תחת פיקוחו של המעביד ובליוויו. שירות המבחן התרשם שמדובר באדם המנהל אורח חיים נורמטיבי בדרך כלל, בעל הרגלי עבודה קבועים, העוזר לפרנסת משפחתו. בין היתר צויין בתסקיר, "לא התרשמנו מאדם בעל דפוסי התנהגות עבריינית ולא התרשמנו ממנו כאדם הנמצא בסיכון גבוה לפריצת גבולות שוב". בשיחה עם האישה הבהירה זו שאינה חוששת ממנו, שהוא עוזר בפרנסת המשפחה וביקשה לעזור לו להשתחרר מהמעצר. לפיכך המליץ שירות המבחן לשחרר את העורר ממעצר תוך הרחקתו מאזור עכו, מקום מגוריה של גרושתו. כאמור, הומלץ לשחררו למקום עבודתו בבית דגן שם יעבוד בשמירה ובעבודות נוספות, כשמעסיקו, מר סלאמה אלסאנע, יפקח עליו.

כל אלה יכולים היו להצדיק שחרורו של העורר לחלופת המעצר המוצעת. ברם, לא מצאתי להתערב בהחלטות הערכאות הקודמות נוכח עברו הפלילי של העורר בעבירות של אלימות במשפחה. שלא כפי שנטען, עברו הפלילי של העורר אינו מתמצה להרשעות שניתנו לפני כ- 16 שנים. לחובתו של העורר הרשעה משנת 2002 בגין עבירה של תקיפת בן זוג הגורמת חבלה של ממש ואיומים. בגין הרשעה זו נגזר עליו עונש מאסר על תנאי של שלושה חודשים. עונש המאסר המותנה אינו תלוי ועומד עוד נגד העורר, ואולם לא ניתן להתעלם מהרשעה זו, מההליכים שנפתחו נגד העורר בגין עבירות אלימות נגד בת הזוג בשנת 2004 כמו גם מן האישום האחרון שנתווסף בשנת 2006. כל אלה מקימים את החשש כי אין מדובר במעידה חד פעמית וכי יקשה להבטיח את בטחונה של בת הזוג, גם אם זו, מטעמיה שלה, מבקשת את שחרורו.

לאור האמור, הערר נדחה.