בש"פ 3220/05 מדינת ישראל נ. רן רמי אברהם

1.בקשה לעיון חוזר בהחלטתי מיום 12.4.05 (להלן - ההחלטה ) לפיה שוחרר המבקש למעצר בית מלא בבית אחיו ביישוב צורן, תוך שהוריתי כי יתאפשר לו לצאת לפגישות או לסידורים הקשורים בניהול עסקו, כפי שהעניין ייבחן וייקבע על ידי בית משפט השלום אליו הוחזר התיק לצורך כך.

2.בבקשה שבפני מתבקש ביטול ההחלטה והעברת הערר לדיון מחודש בפני מותב אחר. המבקש מנמק בקשתו בכך שמאז ניתנה ההחלטה נתגלו לו לטענתו עובדות חדשות שתמציתן בכך שלא היה מקום שאדון בערר נוכח מידע אליו נחשפתי בתפקידי הקודם כפרקליטת המדינה במהלך דיון שעניינו "באנשי הגבעות ביהודה ושומרון". לדברי המבקש, הוא דמות דומיננטית בקרב מתיישבי ההיאחזויות ביהודה ושומרון ובקרב "נוער הגבעות" ועל כן סביר ששמו עלה בדיון. לדבריו, עצם החשיפה למידע זה מביאה ליצירת דעה קדומה באשר לסיכון הנובע מאנשי הקבוצה עמה הוא מזוהה. עוד טוען המבקש, כי גם אם לא עלה שמו בדיון, הרי שיש בדברים כדי לפגוע בהפרדת הרשויות בין הרשות המבצעת והרשות השופטת.

3.בית משפט זה הכביר מילים על כך שביסודו של ההליך השיפוטי חובתו ומצוותו של השופט לנהל את ההליך ללא משוא פנים. הנחת היסוד הינה כי שופט מקצועי ינהל את ההתדיינות המשפטית ללא משוא פנים וללא דעה קדומה (בג"צ 4057/00 ישקר בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח' פ"ד נה (3) 734, 744). יחד עם זאת, אין מקום לישיבת שופט בדין אם קיימת אפשרות ממשית למשוא פנים מצדו (ב"ש 48/75 ידיד נ' מדינת ישראל פ"ד כט (2) 375 ; בג"צ 4057/00 הנ"ל ). על "אפשרות ממשית" זו נאמר מפי הנשיא ברק:

"מבחן האפשרות הממשית משמעותו, שהשופט גיבש לעצמו עמדה (סופית) בעניין נשוא הדיון השיפוטי, באופן שאין עוד טעם בהמשך רגיל של המשפט ("המשחק מכור").משמעות הדבר הינה כי אין מקום לצפות לכך שהשופט יהא חסר פניות ( IMPARTIAL )" (בג"ץ 2148/94 גלברט נ' יו"ר ועדת החקירה לבדיקת אירועי הטבח בחברון פ"ד מח (3) 573, 605).

איני רואה כל ממש בבקשה לעיון מחדש ובטענת הפסלות שבבסיסה. המידע שלטענת המבקש עלה בישיבה משנת 2002, הוא, כעולה גם מהצרופות לבקשה, מידע כללי הנוגע, בין היתר, לאפיונם של אנשי הגבעות ולמדיניות האכיפה. איני סבורה כי מידע שכזה יש בו כדי להביא להשפעה פסולה או למשוא פנים בעניינו של המבקש. שמו של המבקש או עניין אחר הקשור בו אינם זכורים לי מאז ומכאן שלטענה בדבר דעה קדומה אין על מה שתסמוך. איני סבורה כי עצם העיסוק המקצועי במסגרת תפקיד קודם בקבוצה כזו או אחרת, שמאז נחשפה לציבור כולו, משפיע על שיקול דעתו המקצועית של שופט. על אחת כמה וכמה כשאין ולא היתה כל ידיעה ספציפית בעניין. בעניין ישקר הנ"ל נדרש השופט אור לנושא שיש לו נגיעה לענייננו ובמסגרת זו הביא מדבריו של הנשיא שמגר, הראויים גם לענייננו:

"הווה אומר, כדי לפסול שופט צריכה להתגבש המסקנה כי המשקל המצטבר של הנסיבות הוא כזה ששופט סביר לא יוכל, לדעת הערכאה השיפוטית (ההדגשה במקור – ע' א'), לשחרר עצמו מהשפעתו עליו של המידע שהגיע אליו וכי אין להניח שהשופט יוכל לגבור על ההתרשמות האמורה אותה ספג. נקודת המוצא של בית-המשפט היתה בדרך כלל כי המקצועיות של שופט בתור שכזו, הערכים אשר הם חלק מהכשרתו ומכשירותו, התפיסות של שופט בתחום המשפט, ובכלל זה השאיפה המתמדת להינתקות מהשפעות פסולות שהסביבה מולידה, כל אלה מונעים קיומה של אפשרות ממשית של משוא פנים או דעה קדומה שמקורם בדליפת חלקי מידע או קטעי דברים על עברו או אורחותיו של נאשם. שונה התוצאה, כאמור, כאשר הכמות הופכת לאיכות, היינו כאשר מדובר, למשל, על מידע מקיף שהגיע לשופט או על ברור עובדתי מלא, שנתקיים בפניו, במסגרת הליך אחר, להבדיל מברור הראיות במסגרת תפקידו השיפוטי באותו משפט גופו" (מ' שמגר "על פסלות שופט – בעקבות ידיד תרתי משמע" ספר שמגר – כתבים (תשס"ג - 2002) 127, 165 - 166) .

במקרה דנן מדובר בהחלטה בעניין מעצר עד תום ההליכים בהתייחס לאירוע ספציפי מהזמן האחרון. הא ותו לא. ההחלטה נשוא בקשה זו, שנתקבלה רק לאחר קבלת עמדת שירות המבחן מדברת בעדה ומפריכה אף היא, לטעמי, כל חשש למשוא פנים או דעה קדומה, הגם שברור כי כל עניין נבחן לגופו והדברים היו נכונים גם לו הייתה ההחלטה שונה.

הבקשה נדחית איפוא.