בש"פ 3233/06 מדינת ישראל נ. חיים חביבי

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט א' אמינוף) שהורה לשחרר את המשיבים לחלופת מעצר בתנאי מעצר בית ובערבויות כפי שנקבע בהחלטה.

עניינו של הערר באירוע שאירע בכנסיית הבשורה בנצרת בליל יום שישי, 2.3.06. בגין אותו אירוע הוגש נגד המשיבים כתב אישום המייחס להם שורת עבירות, ובהן קשירת קשר לביצוע פשע, הצתה, ניסיון להרוס נכס בחומר נפיץ, התפרעות, התנהגות פרועה במקום ציבורי ואיומים. המשיבה 2 הואשמה גם בעבירה של תקיפה.

הרקע לאירוע – צו שהוצא על ידי רשויות הרווחה ואשר לפיו הוצא בנם של המשיבים ממשמורתם באישון לילה על ידי המשטרה, על אף התנגדותם של המשיבים להעברתו למשמורת רשות הסעד. בצר להם החליטו להגיע לכנסיית הבשורה בנצרת, להתבצר בה במטרה לעורר את דעת הקהל לעוול שעל פי דעתם נעשה להם. הם הגיעו בשעות אחר הצהריים אל כנסיית הבשורה, כשהם מצוידים בחזיזים וזיקוקים, כמו-גם מיכלי גז ובקבוקים המכילים טרפנטין ונפט. המשיבים התמקמו באחת מפינות אולם התפילה, הניחו את החזיזים ואת בלוני הגז סביבם ואיימו כי יפוצצו וישרפו את הכנסייה. כן שפכו על עצמם חומר דליק והבעירו חלק מהזיקוקים והחזיזים. במקום נוצרה מהומה ונדרשו כוחות משטרה גדולים בכדי לסיים האירוע ולהשיב הסדר על כנו.

בית המשפט המחוזי קבע, כי ישנן ראיות לכאורה לביצוע המעשים המיוחסים למשיבים בכתב האישום וכן קבע שיש עילת מעצר לפי סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו – 1996. יחד עם זאת, החליט בית המשפט כי בטרם יכריע בבקשת המדינה לעצור את המשיבים עד תום ההליכים, יש לשלוח את המשיבים להסתכלות ולקבל חוות דעת באשר למצבם הנפשי. ניתן צו הסתכלות בתנאי מעצר ואשפוז. בהתאם לחוות הדעת שהתקבלה, ולמרות שנתבקשה שהות של 10 ימים נוספים על ידי הרופא הבודק, מצא בית המשפט כי מתוך הבדיקות שנעשו ניתן לבסס מסקנה כי "התנהגותם של המשיבים היא נורמטיבית ולא מצביעה על חריגה משמעותית כלשהי בתפקודם".

בית המשפט הגיע למסקנה שאין מדובר באנשים שהם עבריינים סדרתיים אלא "באנשים אומללים ומסכנים שיד הגורל ותהפוכות החיים הקשות שעברו גרמו למשיבים, שהיו ככל הנראה במועקה נפשית גדולה עקב הוצאת ילדם השלישי ממשמורתם על ידי רשויות הרווחה, לבצע את המעשים מתוך טיפשות וחוסר רגישות לתוצאות שעלולות לנבוע ממעשיהם אך אין בכך כדי לשלול חלופת מעצר בעניינם ולעצרם עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדם". בנסיבות אלה מצא בית המשפט כי ניתן לאיין את מסוכנותם של המשיבים ולשחררם לחלופת מעצר ראויה.

המדינה ביקשה לשכנעני בדבר מסוכנותם של המשיבים הנובעת ממעשיהם נשוא כתב האישום, כמו גם מדרך התנהלותם מול רשויות הרווחה בעבר. המדינה מבקשת כי אורה על המשך ההסתכלות ומעצרם עד תום ההליכים.

באת כוח המשיבים שבה והדגישה, במענה לטענות המדינה, את המצוקה בה נתונים המשיבים, הנובעת ממצבם הכלכלי הקשה ומהעימות המתמיד עם גורמי הרווחה ובעיקר חוסר יכולתם לקבל סיוע ועזרה משפטית מגורם כלשהו על מנת להביא את דברם וזעקתם, בעיקר לגבי רצונם לגדל את ילדיהם. עוד מדגישה היא, כי המשך הסתכלות כפי שמבקשת המדינה, ובכלל זה הבדיקות הפסיכודיאגנוסטיות, לא יתרמו לשאלת מסוכנותם של המשיבים, אלא לשאלת כשירותם ההורית. כן היא מדגישה כי תנאי ההסתכלות במעצר קשים ביותר, במיוחד עבור המשיבה 2.

שקלתי בעיון רב את טענות הצדדים, עיינתי בחומר שהוצג בפניי, ובכלל זה חוות הדעת הפסיכיאטריות, ולא בלב קל הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

אין ספק כי המעשים המיוחסים למשיבים הינם חמורים ביותר והם יתבררו על ידי בית המשפט הדן בעניינם. למותר לציין, כי גם אם ניתן להבין את מצוקתם הקשה ואת כאבם הקשור להוצאת בנם ממשמורתם, בהמשך להתנהלות קודמת מול רשויות הרווחה, בוודאי שאין בכך להצדיק את המעשים הנטענים בכתב האישום. מעשים אשר עלולים היו להביא לתוצאות קשות והרות גורל בהרבה מכפי שאירע, ונמנעו הודות לערנות השומרים בכנסיה ולטיפול גורמי הביטחון. בוודאי שאין במצוקתם של המשיבים כדי להאיר, ולו כהוא זה, באור של לגיטימיות את הפעולה בה נקטו. קיימות דרכים לגיטימיות להביע זעקה ואין הן מעין אלה המיוחסות למשיבים בכתב האישום. יחד עם זאת, מסכימה אני עם בית המשפט המחוזי כי מדובר במשיבים החיים ב"חצר האחורית" של החברה והמניע למעשיהם אינו שנוי במחלוקת. המעשים כפי שפורטו, גם המעשים מן העבר, כוונו בעיקר לפגיעה של המשיבים בעצמם ולא התרשמתי כי נשקפת מהם מסוכנות שלא ניתן לאיינה בתנאים שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי.

הערר נדחה.

המשיבים ישתחררו ממעצרם בתנאים שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי בנצרת.