בש"פ 3235/06 אחמד סוויס נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופטת צ' צפת), אשר הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

1.נגד העורר ונאשם נוסף (להלן יכונו יחד: הנאשמים ) הוגש כתב אישום בו מיוחסת להם עבירה של שוד בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ), ועבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 382(א) בצירוף סעיף 379 לחוק העונשין.

על פי העובדות המתוארות בכתב האישום, בתאריך 11.3.06, סמוך לאחר חצות, נסעו הנאשמים ברכב מאשקלון לקריית גת, כשעימם חברתו של העורר. הנאשמים עצרו בתחנת דלק, שם הבחינו בשני קטינים (להלן: המתלוננים ), אשר ביקשו מהם לקחת אותם ברכבם לקריית גת. הנאשמים נעתרו לבקשה, והמתלוננים התיישבו במושב האחורי של הרכב, לצידי חברתו של העורר. במהלך הנסיעה, נשען אחד מהמתלוננים על חברתו של העורר, והדבר עורר את חמתם של הנאשמים. העורר היכה את המתלוננים באגרופים, והנאשם השני הצטרף אליו והיכה את המתלוננים במכשיר מירס שהיה ברשותו. במהלך התקיפה, נטלו הנאשמים מהמתלוננים כסף ואת מכשיר הטלפון הנייד של אחד מהם. בהמשך, עצרו הנאשמים את הרכב, דרשו מהמתלוננים שיפשטו את מעיליהם ונטלו מהם אותם, הוציאו את המתלוננים אל מחוץ לרכב ואז נסעו מן המקום.

2.בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המדינה בקשה למעצרם של השניים עד תום ההליכים נגדם. בית המשפט המחוזי, בטרם הכרעה בבקשה, הורה על הגשת תסקיר מעצר מטעם שירות המבחן. התסקיר שהוגש המליץ לשחרר את העורר לחלופה של מעצר בית מלא בבית הוריו, בהשגחת ההורים והאח ותחת פיקוח מעצר של שירות המבחן למשך שישה חודשים. חרף זאת, החליט בית המשפט שלא לקבל את ההמלצה והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו. בהחלטתו, ציין בית המשפט כי אף ששירות המבחן התרשם כי משפחתו של העורר יכולה להוות חלופת מעצר הולמת, הרי שנוכח עברו הפלילי של העורר והעובדה כי היה בעבר במעצר בית בבית משפחתו, וזו לא עמדה במשימת הפיקוח שהוטלה עליה, החליט שלא לקבל את ההמלצה לשחררו לחלופת מעצר. יצוין, כי ביחס לשותפו של העורר לכתב האישום, קיבל בית המשפט את המלצת שירות המבחן והורה על שחרורו לחלופת מעצר.

3.באת כוח העורר טוענת, כי שגה בית המשפט המחוזי בהחלטתו על מעצר העורר, בניגוד להמלצת שירות המבחן. עיקר טענותיה הן כדלקמן: ראשית, שגה בית המשפט המחוזי משלא נתן דעתו לכך שנסיבות ביצוע העבירות המיוחסות לעורר אינן מן החמורות, דבר המפחית במידה ניכרת את הערכת מסוכנותו, ובפרט לאור החלטות קודמות של בית משפט זה אשר הורו על שחרור לחלופת מעצר בעבירות האמורות בנסיבות חמורות לאין שיעור. שנית, שגה הוא בכך שלא הביא בחשבון את נסיבותיו האישיות של העורר, את גילו הצעיר, את העובדה כי לחובתו הרשעה קודמת אחת בלבד בעבירה שאינה חמורה במיוחד, את ההשפעה הניכרת של מעצרו עליו, וכן את התרשמות שירות המבחן כי מצוי הוא בעיצומו של משבר גיל ההתבגרות, בעל קווי אישיות בלתי בשלים וגלום סיכון בהותרתו במעצר. שלישית, טוענת הסנגורית, שגה הוא משלא נהג מדיניות שווה לגבי העורר ושותפו לכתב האישום. לבסוף, הגם שאינה חולקת על דיות הראיות, טוענת היא כי שגה בית המשפט משלא התייחס לחולשת הראיות בתיק ולכך שנמצא ששלושת עדי התביעה העיקריים נתנו עדויות סותרות ואף הודו ששיקרו בחקירתם. לאור טיעונים אלו ואחרים, מבקשת היא מבית משפט זה לקבל את הערר ולהורות על שחרורו של העורר לחלופת המעצר שהומלצה על ידי שירות המבחן. לחלופין, מבקשת הסנגורית שתיבחן חלופת מעצר אחרת, בבית דודו של העורר.

4.בא כוח המשיבה, מנגד, דחה בדיון בפניי את טענת הסנגורית כי נסיבות ביצוע העבירות המיוחסות לעורר אינן חמורות, וטען כי מדובר באירוע קשה. כן ציין הוא כי נגד העורר תלויים ועומדים מספר כתבי אישום בעבירות שונות, וכי בעבר הפר העורר תנאי חלופת מעצר קודמת שנקבעה לו על ידי בית המשפט המחוזי. לפיכך, הוא סבור גם, כי בצדק איבחן בית המשפט המחוזי בין העורר לשותפו לביצוע העבירות, בהינתן שלשותף אין כל עבר פלילי. לבסוף, ציין בא כוח המשיבה כי חלופת המעצר בבית הדוד לא הוצגה בעבר, וככל שהסנגורית מבקשת כי זו תיבחן, מן הראוי שתפנה לבית המשפט המחוזי בבקשה לעיון חוזר.

5.דין הערר להידחות. אף לו שוכנעתי כי נסיבות ביצוע העבירות המיוחסות לעורר אינן מעידות על מסוכנות המצדיקה מעצרו, וכי עברו הפלילי אינו צריך לעמוד לו לרועץ במקרה דנן, הרי שהנסיבה המכריעה לטעמי את הכף במקרה זה הינה כי העורר הפר בעבר תנאי חלופת מעצר שהושתו עליו על ידי בית המשפט. אמנם, צודקת הסנגורית כי בגין הרשעתו הקודמת של העורר הוטל עליו להימצא בפיקוח צמוד של אביו או אחיו, והוא לא נשלח למעצר בית מלא, כפי שציין, ככל הנראה בטעות, בית המשפט המחוזי. אולם, משנראה כי אין מחלוקת כי העורר הפר הוראה זו, אין טענה זו יכולה להועיל לו. העורר הפר את האמון שנתנו בו רשויות החוק, ולעת הזו לא מצאתי כי ראוי ליתן בו אמון שוב. מה גם, שלאחר שמשפחתו של העורר לא עמדה במשימת הפיקוח הקודמת שהוטלה עליה, לא שוכנעתי כי יהיה בכוחה לעשות זאת כעת.

צדק, אם כן, בית המשפט המחוזי משלא קיבל את המלצת שירות המבחן, וקבע כי אין בחלופת המעצר המוצעת כדי להפיג את מסוכנותו של העורר. כידוע, בית המשפט מכבד את עמדת שירות המבחן ונוהג להתחשב בה, אולם בסופו של דבר, עמדה זו היא לעולם בגדר המלצה, ואין בית המשפט מחויב לאמצה (ראו לדוגמה: בש"פ 5547/05 סלימאני נ' מדינת ישראל תק-על 2005(2) 4351, עמ' 4352 וההפניות שם).

6.אשר לחלופת המעצר בבית דודו של העורר: חלופה זו לא הובאה בפני בית המשפט המחוזי, ולפיכך גם לא נבחנה על ידו או על ידי שירות המבחן. היא הוצעה, כמעט כלאחר יד, על ידי באת כוח העורר במסגרת הערר שלפניי, ומבלי שהובאו כל נתונים שיוכלו לשכנע כי מעצר בית בבית הדוד, יבטיח פיקוח משמעותי יותר על העורר, מזה שהוצע בבית הוריו. לפיכך, אין בידי לקבוע כי חלופה זו תוכל להוות חלופה מספקת, כפי הדרוש לשם הפגת מסוכנותו של העורר.

למותר לציין, כי במידה ובידי העורר להציע חלופת מעצר אחרת מזו שנדונה ונבחנה עד כה, בין בבית דודו ובין במסגרת אחרת, אשר סבור הוא כי ראויה היא, יכול הוא לפנות בבקשה לעיון חוזר בהחלטת בית המשפט בנוגע למעצרו.

7.

הערר, איפוא, נדחה.