בש"פ 3244/12 מקסים קפוטונוב נ. מדינת ישראל

1.

מונח לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב במ"ת 8555-02-12, לפיה נעצר העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. כתב האישום שהוגש כנגד העורר מכיל שני אישומים. הראשון בעבירות סמים והשני בעבירת הצתה. העורר לא חלק על קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר, אך ביקש להפנותו לשירות המבחן.

בית המשפט המחוזי קיבל את בקשת המדינה למעצר העורר עד תום ההליכים, מבלי להורות על קבלת תסקיר מעצר. טענתה של הסנגוריה לפניי היא שטעה בית משפט קמא בכך שלא הזמין תסקיר מעצר כדי לבחון חלופת מעצר עבור העורר. מנגד, המשיבה מתנגדת לבחינת חלופה לשחרורו ממעצר נוכח מעשיו החמורים של העורר שמעידים על מסוכנותו הגבוהה, בפרט כשהמדובר בעבירות סמים. אלו אינם מצדיקים עריכת תסקיר שירות מבחן.

2.

בראשית הדברים אדגיש כי ניתן לדחות את הערר על הסף ולו מן הטעם שעיון בפרוטוקול של הדיון בבית משפט קמא מגלה כי לא הוצגה על-ידי העורר כל חלופת מעצר. אמנם הסנגורית ביקשה לערוך תסקיר מעצר כדי לבחון חלופה, אך פרטי החלופה לא הובאו בפני בית המשפט המחוזי. כמובן, זכותו של נאשם לבקש ששירות המבחן יערוך בעניינו תסקיר מעצר והעניין נתון לשיקול דעתו של בית המשפט – הדברים נכונים ביתר שאת לאור העבירות בהן הואשם העורר והוכחו לכאורה – אלא שכך או כך מתפקידו של סנגור להציג חלופה. בל נשכח כי הכרעתו של בית משפט בבקשה למעצר נאשם עד לסיום הליכים הינה אינדיווידואלית ופרטנית בהתאם לנסיבותיו של כל נאשם. עליו לשקול את קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר – ובמקרה דנא אין מחלוקת כי אלו בנמצא – ואת טיב החלופה. האחרונה, כאמור, לא הוצגה על-ידי העורר. משכך לא ברורה טענתו. מכל מקום, בענייננו משהוגש ערר ולאחר שהסנגורית הבהירה כמענה לשאלת בית משפט זה את אופי החלופה – קהילה טיפולית סגורה לצורך גמילה מסמים – אתייחס לעניין לגופו.

3.

שני האישומים בכתב האישום שהוגש נגד העורר מצביעים על מסוכנות, כל אחד בנפרד. על פי האישום הראשון, בחודש ינואר 2012 קשר העורר קשר עם אדם אחר בשם קובי כדי לבצע פשע בסם מסוכן מסוג קוקאין. במסגרת התכנית, העורר העביר חבילה שנשלחה מברזיל למסעדה הנמצאת בנמל תל אביב, שם המתין למסור אותה לאדם אחר שהיה עתיד לשלם לו עבור החבילה. בעת שהגיע האדם האחר העורר נעצר. בשל מעשים אלה הוא הואשם בעבירת קשירת קשר לביצוע פשע (עסקה אחרת בסם) לפי סעיף 499(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, בעבירת התחזות כאדם אחר לפי סעיף 441 לחוק העונשין, ובעבירות עסקה אחרת בסם מסוכן, ניסיון להחזקת סם מסוכן, והחזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית, כל אלה לפי סעיפים 13 ו-7(א) בצירוף סעיף 7(ג) רישא לפקודת הסמים [נוסח חדש] התשל"ג-1973. לפי עובדות האישום השני, קשר קובי קשר עם העורר לצורך הצתת משרד תיווך על-ידי העורר בתמורה לתשלום של 15,000 דולר. בהתאם, בתאריך 21.1.12 העורר שפך על דלת המשרד בקבוק דלק, הצית אותה והסתלק מן המקום. בגין מעשים אלו הואשם בעבירת קשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499(א) לחוק העונשין ובעבירת הצתה לפי 448 לחוק העונשין.

יושם אל לב המשותף לשני האישומים. בשניהם מיוחסות לעורר עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע. בשניהם העורר היה נכון לכאורה לבצע את הפשעים החמורים בגלל הבטחה לתמורה כספית. אף יושם אל לב השוני בין שני האישומים. מדובר בעבירות מתחומים שונים – סמים והצתה. בשני המקרים הנסיבות מקימות את חומרת העבירות וכנגזר מכך את מסוכנותו הגבוהה של העורר.

הסנגורית טענה כי העבירה המיוחסת לעורר באישום הראשון איננה נמצאת ברף הגבוה מתוך כלל עבירות הסמים. זאת חרף ההסכמה כי הוא ביצע את המעשים לכאורה, מאחר שביצעם, על פי הנטען, מתוך יסוד נפשי בדרגה של עצימת עיניים בלבד. על פי קו זה, היסוד הנפשי אמור להשפיע על מסוכנות העורר. לדעתי מוטב כי טענה זו לא הייתה נטענת במקרה דנא. הסיבה לכך היא שעסקינן בעבירת קשירת קשר לביצוע פשע, בה לקח העורר חלק פעיל וניכר שהיה מודע למעשיו מעבר לעצימת עיניים. תחילת העבירה בייבוא סמים מברזיל על-ידי קובי. על פי הנטען והוכח לכאורה, היה על העורר לדאוג לקבלת חבילת סם מסוג קוקאין נוזלי במשקל של 164 גרם באמצעות מתן כתובת של תושב מרכז הארץ. העורר פעל בהתאם לתכנית ולשם כך סיפק את כתובתו של בן דודו. בהמשך, עת המתין העורר לאדם שהיה עתיד לשלם לו עבור חבילת הסם, על פי התכנית והנחייתו של קובי, פתח העורר את חבילת הסם, הוציא מתוכה את בקבוקי הדבק והשליכם. התכנית הגיעה לסיומה לאחר שאדם אחר העביר לעורר 2,000 ₪ תמורת הסם. השתלשלות זו מבהירה כי העורר היה בקיא בחלקים מתכנית הסחר בסם, לרבות עקב פתיחת חבילת הסם, ומלמדת כי העורר – כך לכאורה – היה מודע ליסודות המקרה מעבר לרמה של עצימת עיניים. אם לא די בכך, העורר אף מסר בהודעתו הראשונה במשטרה: "הבנתי שזה סמים אבל לא שאלתי ולא התעניינתי...". נדמה שיש לפנינו טענה חדשה של עצימת עיניים מן עצימת עיניים.

כך או כך, הנסיבות של שני המקרים מצביעות על מסוכנות העורר. לכאורה מעורבותו של העורר בעולם הפשע עמוקה. אינני מתעלם מגילו הצעיר של העורר כבן 20 שנים. אך יש לזכור כי למשיב עבר פלילי הכולל שתי הרשעות קודמות בעבירות רכוש, הפרת הוראה חוקית וכן הרשעה בבית המשפט לנוער בגין עבירות סמים חמורות, בגינן נידון ל-10 חודשי מאסר בפועל ומאסר על תנאי להפעלה למשך שנה וחצי לאחר שחרורו. על פני הדברים, המאסר המותנה לא הרתיע אותו.

באשר לחלופת המעצר, ביישום מבחן העושה והמעשה נראה שקשה להעניק אמון בעורר כי יקפיד לקיים את תנאי שחרור. מבלי לקבוע מסמרות, לבטח כאשר גם לפניי החלופה המוצעת לא הוצגה באופן מלא, נדמה שאיננה מתאימה. בהקשר זה יוער כי העורר טרם הגיש בקשה להתקבל לתכנית הגמילה. מסוכנות העורר לא מתגבשת סביב עבירות של שימוש בסם אלא בגלל נכונותו לכאורה לבצע עבירת הצתה ולהשתתף בקשירת קשר של ממש בעבירת סמים שלא לצריכה עצמית. בא-כוח המשיבה ציין, ובצדק, את הסיכון המצוי בהפצת סם בארץ מן הסוג ובכמות המדוברת. הפסיקה אמרה את דברה כי כדרך כלל שלב המעצר עד תום ההליכים אינו המתאים לבחינת אפשרות שחרור של נאשם ממעצר לתכנית טיפולית לגמילה מסמים, אלא הדבר צריך להבחן בשלב גזר הדין, למעט במקרים חריגים (בש"פ 7937/09

ואלריק מישייב נ' מדינת ישראל , פסקה 9 להחלטה (19.10.09); בש"פ 6982/10 דני ארביב נ' מדינת ישראל , פסקה 8 להחלטה (06.10.10)). לא עולה כי מקרה זה נמנה עליהם.

4.

בנסיבות המתוארות אינני סבור כי נפלה טעות בהחלטת בית המשפט המחוזי שלא להזמין תסקיר מעצר.

כידוע אין חובה סטטוטורית להזמין תסקיר מעצר (סעיף 21א לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו-1996). על בית המשפט להפעיל שיקול דעתו גם בעניין זה. כאן בית המשפט המחוזי שקל את העניין ולא מצא לנכון להזמין תסקיר. בחינת מכלול השיקולים מבססת החלטה זו. באשר לעיקר, מקובלת עליי עמדת בית המשפט המחוזי כי דינו של העורר להיעצר עד לסיום ההליכים ועל פני הדברים החלופה שהוצעה איננה ראויה בנסיבות מקרה זה.

הערר נדחה.