בש"פ 3258/97 פריחודקו ויקטור נ. מדינת ישראל

ב בית המשפט העליון

בש"פ 97 / 3258

בפני: כבוד השופט י' זמיר

העורר : פריחודקו ויקטור

נגד

המשיב ה : מדינת ישראל

ערר על החלטה למעצר עד תום ההליכים

ה ח ל ט ה

1.העורר מואשם בשלושה אישומים בעבירות כלפי גרושתו.

האירוע הראשון היה בחודש אוקטובר 1996. העורר מואשם בכך שתקף את המתלוננת (שהיא גרושתו), וגרם לה חבלות של ממש בפניה ובכתפה. הוא מואשם גם בכך שאיים על חייה, לבל תתלונן במשטרה.

באירוע השני, בפברואר 1997, מואשם העורר בכך שנכנס לדירת המתלוננת ללא הסכמתה, במטרה להפחידה. בפעם זו איים על המתלוננת בפגיעה שלא כדין בגופה ואף קירב סכין לצוארה.

האירוע השלישי, אירע ב23.3.97-. העורר הגיע לדירתה של המתלוננת, ודרש ממנה להכניסו. הוא טען שהביא מתנה לבנם בן החמש. המתלוננת הורתה לו להניח את המתנה ליד דלת הדירה ולעזוב את המקום. כעבור זמן, משפתחה את הדלת, נכנס העורר בכוח לתוך הדירה. במהלך הדברים ניסה לאנוס את המתלוננת, ולבסוף אנס אותה על ידי החדרת אצבע לאיבר מינה. שכנתה של המתלוננת, שפעלה על פי סימן מוסכם ביניהן, הזמינה את המשטרה.

בעקבות אירועים אלו הוגש כתב אישום נגד העורר, ואף הוגשה בקשה למעצר עד תום ההליכים. העורר הכחיש את העובדות, והשופט קמא קבע כי קיימות ראיות לכאורה לביצוע העבירות. מאחר שמדובר באירועים נקודתיים, הקשורים למתלוננת בלבד, שקל השופט קמא חלופת מעצר. אולם לבסוף החליט שלא לאפשר חלופה זו. זאת מתוך חשש לחייה ולשלומה של המתלוננת, לאור איומיו בעבר.

על החלטה זו הוגש ערר זה.

2.אף שבאי-כוחו של העורר טענו בפני כי היחסים בין העורר לבין המתלוננת טובים, ולכן לא צפוייה למתלוננת סכנה מן העורר, ואין כל הצדקה להחזיקו במעצר - לא שוכנעתי. על יסוד הראיות אני סבור, כמו בית המשפט קמא, שצפוייה סכנה למתלוננת, ולפיכך קיימת עילת מעצר נגד העורר.

3.עם זאת, כמצוות החוק, שקלתי את האפשרות של חלופת מעצר. אולם העורר לא יכול היה להציע חלופת מעצר לפי המקובל במקרים מעין אלה. הוא עלה לישראל לפני זמן לא רב, עדיין אינו דובר עברית, מלבד המתלוננת ובנם הקטן אין לו קרוב בישראל, והוא חסר רכוש ואמצעים כספיים.

העורר מציע, כחלופת מעצר, שיהיה נתון במעצר בית. לצורך זה הוא מציע שיתגורר בדירה בבת-ים, בה התגורר, לדבריו, לפני מעצרו. בדירה זאת המצוייה במרחק לא רב ממקום מגוריה של המתלוננת, הוא התגורר עם שותף לדירה, אדם מבוגר, המבלה את שעות היום בעבודה, ולכן אינו יכול לפקח על העורר. כמו כן, בשל העדר אמצעים כספיים, אין העורר יכול להציע ערבון כספי משמעותי לקיום התנאים של חלופת המעצר, אלא סכום בסדר גודל של 1,000 ש"ח. חלופת-מעצר כזאת אינה נראית בעיני יעילה די הצורך.

עם זאת אני רואה קושי בהמשך מעצרו של העורר עד תום ההליכים וזאת משום שלא נקבעו מועדים למשפטו אלא לקראת סוף חודש נובמבר שנה. העורר נתון במעצר זה יותר מחודשיים ועליו להמתין למשפטו עוד קרוב לחצי שנה. בהתחשב בכל הנסיבות זוהי תקופה ארוכה יותר מן הראוי. יש בכך, בעיני, שיקול המונע בעדי להחליט בשלב זה על דחיית הערר.

לפיכך אני מחליט כדלקמן:

(א) פרקליטות המדינה מתבקשת לפנות אל בית המשפט הדן במשפטו של העורר, להסביר את המיוחדות של מקרה זה, ולבקש הקדמת המועד שנקבע למשפטו של העורר. אכן בית המשפט עמוס לעייפה. אף-על-פי כן, אני מקווה שבית המשפט יעשה את שניתן כדי להקדים באופן משמעותי את המועד שנקבע לשמיעת משפטו של העורר, שלכאורה אין הוא אמור להיות משפט מורכב, ולכן נראה שאינו צריך זמן רב.

(ב) פרקליטות המדינה מתבקשת להודיע לי אם הוקדם המועד שנקבע לשמיעת משפטו של העורר. ההודעה תוגש לבית המשפט עד יום 22.6.97.

עם קבלת ההודעה אחליט בדבר המשך הטיפול בערר.