בש"פ 3265/10 חוסין סוארכה נ. מדינת ישראל

1.

כתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע מייחס לעותר שלושה אישומים שעניינם הברחות של סיגריות, טבק ונשק לישראל. העתירה שלפני נסבה בעיקרה על האישום השני, ומשכך, אתמקד בעובדותיו של אישום זה. באישום השני נטען, כי במהלך שנת 2007 – לאחר פריצת גדר הגבול בין מצרים לרצועת עזה – פגש העותר בסיני את ען סאלח עואד מניעי (להלן: סלאח), מבריח נשק, והלך עימו לביתו, שם קשר עימו קשר להוביל נשק מאזור מצרים לרצועת עזה תמורת 500 דולר. סמוך לאחר מכן, במסגרת הקשר ולשם קידומו, נסעו העותר וסלאח לרפיח המצרית, שם מסר סלאח לעותר שק שבו הוסתרו כלי הנשק. העותר, כך על-פי הנטען, הוביל את השק ממצרים לרצועת עזה ומסר אותו לפעיל חמא"ס לבוש מדים צבאיים, ביודעו כי הנשק ישמש לצורך פגיעה ביהודים. סמוך לאחר חזרתו למצרים, כך כתב האישום, קיבל העותר מסלאח 500 דולר. בגין מעשיו אלה, יוחסו לעותר עבירות של מגע עם סוכן חוץ, קשירת קשר לפשע ועבירות בנשק לפי סעיפים 114(א), 499(א)(1), 144(ב) ו-144(ב2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977. כן יוחסה לעותר עבירה של מתן שירות להתאחדות בלתי מותרת, לפי סעיף 85(1)(ג) לתקנות ההגנה (שעת חירום) 1945.

2.

ביום 31.8.2009 חתם שר הביטחון על תעודת חיסיון לפי סעיף 44(א) לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות) המחסה את פרטי המידע הבאים:

1.מקורות המידע של שירות הביטחון הכללי לרבות כל פרט ו/או תוכן המידע שיש בו כדי לחושפם.

2.א. שיטות ודרכי פעולה, פעילות מבצעית, נהלי עבודה, ודרכי השגת מידע של שירות הביטחון הכללי, ככל שהם מתייחסים לאיסוף מידע מחוץ ובמסגרת חקירה, לרבות תוכן מידע העלול להביא לחשיפת שיטות ונהלים אלה.

ב.

אמצעים טכניים של שירות הביטחון הכללי להשגת חומר מודיעיני וחומר חקירה, לרבות החומר אשר נאסף באמצעים אלה.

3.תפקידים, שמות ומשימות של עובדי שירות הביטחון הכללי לרבות כל פרט אחר שיש בו כדי לגלות או לחשוף בדרך כלשהי את זהותם.

4.החיסיון חל על רשימת החומר והמידע החוסים תחת תעודה זו, לרבות כל פרט מזהה לגביהם ו/או אשר יש בו כדי להעיד על מהותו, היקפו וכמותו של החומר החסוי ולמעט העובדה כי מדובר במידע מודיעיני וחומר חקירה חסוי".

בתעודה צוין, כי החיסיון איננו חל על מידע מחקירת הנאשם וחקירת עדי התביעה, המגלם פוטנציאל לטענות פסול.

3.

בדיון שלפניי מיקד בא-כוח העותר את טענותיו בכך ששולחו לא ידע כי האדם שלו מסר את הנשק היה איש חמא"ס, ולמעשה, שולחו חטא בסחר "נייטראלי" בנשק בלבד. בנוסף, טען בא-כוח העותר כי ייתכן ובחומר החסוי קיימות ראיות נוספות העשויות לסייע לשולחו. במסגרת הדיון שהתקיים בהמשך במעמד צד אחד, בו נכחו נציג המדינה ונציגי שירות הביטחון הכללי, קיבלתי הבהרות בנוגע לחומר החסוי.

4.

במסגרת הביקורת השיפוטית הנערכת בהליך של עתירה לגילוי ראיה חסויה, על בית המשפט לאמוד את הנזק העלול להיגרם לביטחון הציבור כתוצאה מחשיפת הראיה כנגד הפגיעה שתיגרם להגנתו של הנאשם ולאינטרס של עשיית הצדק ככל שהראיה תיוותר חסויה. מקום בו מתברר, כי בחומר החסוי נכללה ראיה שהיא חיונית להגנתו של הנאשם, כי אז יש להעדיף את עניינו של הנאשם על פני השיקולים הציבוריים-בטחוניים (וראו סעיף 44 לפקודת הראיות). גם מקום בו הראיה החסויה איננה חיונית ממש להגנתו של הנאשם אולם היא בעלת חשיבות מסוימת להגנתו "יש להעריך את משקלה, ולאזן משקל זה כנגד מידת הפגיעה הצפויה מחשיפתה לאינטרס הבטחוני של המדינה. אם הרכיב הראשון גובר על השני יש לצוות על גילוי" (והשוו: בש"פ 155/08 אבו טיר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.5.2008)). כעולה מן הדברים שהובאו לעיל, טענותיו של העותר התמקדו בשאלת קיומן של ראיות שתסייענה לו בהוכחת טענתו לפיה הוא לא ידע כי האדם שלו מסר את הנשק היה איש חמא"ס. לאחר שעיינתי בחומר החסוי וקיבלתי, כאמור, הבהרות באשר אליו מנציג המדינה, הגעתי למסקנה כי אין בחומר החסוי ראיות שיש בהן כדי לסייע לניהול הגנתו של העותר בכלל, ולהוכחת קו ההגנה הספציפי שאותו פרש לפניי בפרט. משכך, איני סבור כי קיימת עילה לחשיפת ראיות מתוך החומר החסוי. חשיפה כזו אין בה כדי לשרת האינטרסים של העותר מחד, ומאידך, היא עשויה להסב נזק ממשי וברור לאינטרסים ביטחוניים.

נוכח כל האמור, העתירה נדחית.