בש"פ 3311/12 ראמי אבו סרחאן נ. מדינת ישראל

1.

מונח לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 28.3.2012 במ"ת 30016-02-12 (כב' השופט

ד' מינץ ), בגדרה נקבע כי העורר ייעצר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו בת"פ 29985-02-12 בבית המשפט המחוזי בירושלים.

כתב האישום הוגש נגד העורר וארבעה נאשמים אחרים (להלן: " הנאשמים האחרים ") ומייחס לעורר עבירות של חבלה בכוונה מחמירה; סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה; קשר לפשע; החזקת סכין ואיומים. בתמצית, סיפור המעשה הוא כדלקמן: בין משפחת העורר למשפחת אחרת קיים סכסוך על רקע אירוע שהתרחש לפני כחמש שנים, במסגרתו נדקר אחיו של העורר - רמזי - על ידי נאדר נאצר עבדייה (להלן: " נאדר "). לאחר שחרורו של נאדר ממאסרו, הבחין רמזי בנאדר ובאשתו כשהם מבלים בקניון הדר בירושלים. סמוך לאחר מכן, קשרו רמזי, העורר ואח נוסף קשר ביניהם במטרה לפגוע בנאדר. עוד באותו הערב רדפו השלושה במכוניתם אחר מכוניתו של נאדר, התנגשו במכונית במטרה לפגוע בנאדר ובאשתו, ואף דפקו על גג ושמשת המכונית בידיהם ובאמצעות סכינים שהחזיקו ברשותם. במקרה נוסף, קשרו העורר, הנאשמים האחרים ואדם נוסף קשר לפיו תכננו לפגוע בבן משפחה נוסף של נאדר – אחיו ג.ע יליד 1995 (להלן: " ה מתלונן "). על פי המתואר, לאחר שהאחרון בילה עם חבריו במכולת המצויה בכניסה לכפר מגוריו, פנה רמזי למתלונן

באומרו: "מה קרה, בוא יא בן שרמוטה", ומיד תקף אותו באגרוף בפניו. העורר סטר בפניו של המתלונן, ואף חלק מהנאשמים האחרים ניסו לתקוף אותו. על פי כתב האישום מצויין כי אחד מהשניים – רמזי או העורר – אף דקר את המתלונן באמצעות סכין בשר, באופן שכמעט וגרם למותו של המתלונן. במקרה נוסף, הגיעו העורר יחד עם הנאשמים האחרים ושניים נוספים לבית אביו של נאדר כשהם חמושים בסכינים, אלות, גרזנים ואבנים. החבורה צעקה לאביו של נאדר לצאת אליהם, אולם אשת האב ואחותו פנו לרמזי בדרישה שיעזוב את המקום, ואכן החבורה עזבה.

בית המשפט המחוזי קבע בהחלטתו שמתקיימים תנאי חוק המעצרים - ראיות לכאורה, עילת מעצר (על בסיס הסכמת הסנגוריה) והיעדר חלופה מתאימה. בערר מדגיש הסניגור שני טיעונים: 1. בית המשפט המחוזי לא קיבל את המלצת שירות המבחן אשר הורה על שחרור מרשו; 2. קיומה של אפליה בין העורר לבין נאשמים 3 ו-4 בכתב האישום.

2.

אכן, תסקיר שירות המבחן המליץ על שחרורו של העורר. אולם כידוע, תפקידו להמליץ ולא להכריע, ובכל מקרה – אין להסתפק בשורה התחתונה בלבד, אלא אף בנימוקיו של התסקיר. הראיות שהוכחו לכאורה מלמדות על מסוכנות גבוהה. על פי העובדות עסקינן בסכסוך בין משפחות. העורר לקח חלק פעיל באירועים וקשר קשר ביחד עם נאשמים אחרים כדי לפגוע בנאדר ובמשפחתו למטרות נקמה. על פי שהוכח לכאורה, העורר מוכן לעשות שימוש בנשק קר למטרות תקיפה ואיומים, ואין הוא בוחל אף בשימוש בכלי רכב כמכונה קטלנית. בנסיבות אלו, מתבקשת המסקנה שקיימת מסוכנות מצידו של העורר, ושזו לא תפוג גם אם יוצגו ערבים טובים ונורמטיביים. טיב הסכסוך, המטען הנלווה לו ונחישות העורר לפגוע – פועלים ביחד נגד המסקנה שהעורר יכבד תנאי שחרור ויקפיד לשמור עליהם. יתר על כן, אף שירות המבחן מציין: "התרשמנו כי עדיין קיים קונפליקט בלתי פתור, חששות ואיומים מפני אפשרות של נקמה. במצב זה ההערכה שלנו כי הסיכון להישנות התנהגות דומה קיים" (עמוד 2 לתסקיר שירות המבחן).

באשר לטענת ההפליה, אף הסניגור מסכים שיש מקום להבחין בין העורר לבין נאשמים 3 ו-4 אשר שוחררו למעצר בית. אולם לשיטתו, ההבדל שבינם לבין העורר צריך למצוא מקומו בתנאי שחרור נוקשים יותר, ולאו דווקא במעצר עד תום ההליכים. בתשובה לכך יצויין כי היוזמה לביצוע האירוע שהונעה על ידי העורר, יחד עם

מעורבותו בדקירה – על פי כתב האישום – מצביעות על כך שההבדל בין העורר לבין משיבים 3 ו-4 הוא עניין של "איכות ולא כמות". העיקר הוא שעל פי סרגל המידות של העושה והמעשה, לא נפלה טעות במסקנה אליה הגיע בית המשפט המחוזי, ואין בחלופה שהוצעה כדי להשיג את מטרות המעצר.

3.

הערר נדחה.