בש"פ 3331/10 אלמון שמונוב נ. מדינת ישראל

מונח בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז במ''ת 4066-10-09 (כבוד השופטת ק' רג'יניאנו) מיום 25.3.2010, לפיה יש לשחרר את העורר בתנאים מגבילים.

1.

בכתב האישום שהוגש לבית המשפט המחוזי מרכז מיוחסים לעורר שני אישומים בגין עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, סחר בסם מסוכן, ותקיפה הגורמת חבלה של ממש. באישום הראשון נטען כי במועד לא ידוע בחודש 08/05 קשרו העורר ושלושה אחרים, ביניהם ט' המשמש כעד מדינה (להלן: עד מדינה ), קשר להחזיק ולסחור בספרד בסם מסוג קוקאין במשקל 1 ק''ג . באישום השני נטען כי העורר תקף את עד המדינה בכך שהכה אותו בראשו באמצעות מנעול תליה, וזאת על רקע סכסוך כספי קודם שהיה ביניהם. כתוצאה מהתקיפה נחבל עד המדינה בראשו.

2.

במקביל להגשת כתב האישום הוגשה בקשה להורות על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. בית המשפט קבע שיש לשחרר את האסיר בכפוף לתנאים מגבילים, ובכללם מעצר בית בבית העורר בפיקוח לסירוגין של אביו ואחיו של העורר; הפקדה על סך 50,000 ש''ח; ערבות בסך 25,000 ש''ח של שלושה ערבים; צו עיכוב יציאה מהארץ. בהחלטתו קבע בית המשפט שיש ראיות לכאורה המבססות סיכוי סביר להרשעת העורר, תוך שהוא מבסס את קביעתו על הודעתו של עד המדינה. כמו כן, ראה בית המשפט בשתיקת העורר בחקירותיו, ובדוחות ביקורת הגבולות אשר העידו על יציאה משותפת של העורר ועד המדינה מהארץ, כראיות המסייעות לעדותו של עד המדינה. בנוסף ציין בית המשפט שהעורר מואשם בעבירה מכוח פקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל''ג-1973, ולכן קמה לו עילת מעצר סטטוטורית. עם זאת, קבע בית המשפט שבנסיבות המקרה יש בכוחה של חלופת המעצר שהוצעה בכדי לאיין את מסוכנות המשיב, תוך שהוא מאמץ את תסקיר שירות המבחן, ועל סמך קביעתו שבשנים האחרונות העורר מנהל אורח חיים נורמטיבי, ואינו מסתבך עוד בפלילים.

3.

בא כוח העורר טוען כי לא היה מקום להורות על שחרורו של העורר למעצר בית בתנאים מגבילים , ויש לשחררו ללא תנאים כלל, תוך שהוא מדגיש מספר טיעונים עיקריים. ראשית, טוען בא כוח העורר שאין תשתית ראייתית לכאורה אשר יכולה לבסס את הרשעת העורר, שכן היא מתבססת בעיקרה על עד מדינה לא אמין אשר מסוכסך עם העורר ולכן מעוניין להפלילו. בא כוח העורר הדגיש את הקשיים העולים מעדותו של עד המדינה, ואת העובדה שלטענתו אין לעדות זאת אף לא ראיה אחת שתוכל לשמש כסיוע, ולו לכאורי. בא כוח העורר טוען שעד המדינה לא ציין את שמו של העורר בחקירותיו הראשונות, וכשכבר עלה שמו של העורר תיקן עד המדינה את עדותו מספר פעמים בשל חוסר התאמה לראיות הקיימות בתיק, כאשר את תיקון העדות עשה רק לאחר בקשות החוקרים. עוד טען בא כוח העורר שעצם קיום הטיסה של העורר ביחד עם עד המדינה לבריסל אינה יכולה לסבך את העורר שכן העורר הודה בכך, שכן דרישת הסיוע קיימת רק מקום שקיימת מחלוקת. עוד מוסיף בא כוח העורר וטוען ששתיקה אינה יכולה לשמש כראית סיוע במקרה הנוכחי, מכיוון שהעורר לא שתק באופן מוחלט וגורף בחקירותיו, אין שתיקה זו ללא ראיות נוספות יכולה להספיק כדי לשמש ראיית סיוע לכאורי. לפיכך טוען בא כוח העורר שיש להורות על ביטול תנאי מעצר הבית אשר הושתו על העורר, או לכל הפחות להפחית מסכום ההפקדה שעליו להפקיד במסגרת תנאי השחרור.

4.

המשיבה סומכת את ידיה על החלטת בית משפט המחוזי. בא כוח המשיבה טוען שמעדות עד המדינה עולה גרסה חזקה וסדורה לגבי האירועים שבהם הוגש כתב אישום נגד העורר, ושאין בשלב זה להידרש לבחינת מהימנותו של עד המדינה. עוד ציין בא כוח המשיבה שקיים ספק באשר לצורך לבחון את דרישת התוספת הראייתית ואת מידת עוצמתה של התוספת בשלב של הצגת הראיות לכאורה. בא כוח המשיבה מדגיש שיש להסתכל על התוספות הראייתיות בדמות הדוחות המעידים על הטיסה המשותפת והשתיקה של העורר בחקירותיו, ביחד ובאופן מצטבר. בנוסף טוען בא כוח המשיבה שיריעת המחלוקת נקבעת על פי גרסתו הראשונה של העורר, שאז כפר העורר כפירה כללית במיוחס לו וטען שהוא חף מפשע. על פי גרסתו הראשונה של העורר יוצא שדבר הטיסה המשותפת של העורר ועד המדינה היא עובדה השנויה במחלוקת בין הצדדים. כמו כן, טוען בא כוח המשיבה ששתיקת העורר הייתה כמעט גורפת, ושבחירתו לענות באופן סלקטיבי על השאלות של חוקריו אף היא יכולה לשמש כראיה מסייעת. לבסוף טוען בא כוח המשיבה שיש לזכור שהעורר מואשם בעבירות חמורות של סמים ותקיפה, ולמרות זאת אין הוא במעצר אל מצוי במעצר בית בלבד.

5.

דין הערר להידחות. טענתו העיקרית של העורר נסבה על העדרה של תשתית ראייתית לכאורית כנגדו. החלטת בית המשפט קמא הייתה מנומקת ומפורטת בדבר קיומן של ראיות לכאורה, ולא מצאתי הצדקה לסטות מקביעה זו. בית המשפט פרט את התשתית הראייתית אשר במרכזה עדותו של עד המדינה והראיות בהן מצא סיוע לכאורי כאשר מולן הכחשתו הגורפת של העורר שרק בשלב יותר מתקדם בחקירה שונתה להודאה חלקית בנסיעה ובקשר עם העד. לעניין זה חשוב לציין שבשלב הדיון במעצר אין בית המשפט נדרש לבחינת מהימנות הראיות ולבחינת משקלן האפשרי, אלא רק לבחינת הפוטנציאל ההוכחתי של הראיות לכאורה ואת סיכויי ההרשעה על פיהן (בש''פ 8803/07 נימר נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 31.10.07); בש''פ 3673/10 גילקרוב נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 25.5.2008)). בא כוח העורר טוען שעדותו של עד המדינה איננה מהימנה, ומתקיימים בה אי דיוקים רבים. טענות אלו נוגעות בשאלות של מהימנות העד ומשקלן של הראיות, ולכן דינן להתברר במהלך המשפט לגופו. גרסתו של עד המדינה מצביעה באופן ברור ומפורש על חלקו המרכזי של העורר בקשירת הקשר למכירת הסם מסוג קוקאין בספרד. לעניין הראיות לכאורה, יש לציין שבדיון בבית המשפט קמא לא הייתה מחלוקת בין הצדדים באשר לקיומן של ראיות לכאורה בעבירת התקיפה שבה מואשם העורר. רק אעיר שלא ניתן להסיק באופן חד משמעי כבר עתה, שלאחר ניהול ההליך הפלילי לא יינתן אמון בגרסתו של עד המדינה (בש''פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ''ד נ(2) 133 (1996)).

6.

כאמור, שבית המשפט קמא לא הסתפק בדבריו של עד המדינה, ומצא להם סיוע ראייתי לכאורה (ראה בש''פ 2580/97 אנג'ל נ' מדינת ישראל , פ''ד נא 415 (1997)), לדעה החולקת על הצורך בתוספת ראייתית בשלב זה ראה בש''פ 4811/97 משה נ' מדינת ישראל , פ''ד נא(ג) 817, 823 (1997)). העורר שתק בחקירותיו הראשונות, ומסר רק שהוא חף מפשע. גם כאשר בחר העורר לדבר הוא עשה זאת באופן חלקי ביותר וסלקטיבי. שתיקה זו, כאשר היא מצטרפת לראיות בדבר טיסתם המשותפת של העורר ועד המדינה לאירופה, מהווה לטעמי בשלב זה תוספת ראייתית לכאורית מספיקה (ראה בש''פ 7216/05 אגבריה נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 23.8.2005); (בש''פ 11429/05 מדינת ישראל נ' פריניאן (לא פורסמה, 1.1.2006)). לפיכך מצאתי כי התשתית הראייתית הקיימת, יש בה, בשלב זה, כדי לבסס, ולו לכאורה, סיכוי להרשעתו של העורר בעבירות המיוחסות לו.

7.

לסיום אציין, שבהסתכלות על מכלול הראיות והנתונים שהובאו לפני, ועל העבירות שבהם מואשם העורר, הכוללות עבירות סמים ואלימות, עולה שנערך בעניינו של העורר איזון ראוי.

משכך, ומשלא הועלתה כל טענה נוספת, דין הערר להידחות.