בש"פ 3354/01 זרח יוגב נ. מדינת ישראל

בשני מועדים בחודש ינואר 2001 מכר העורר סם מסוכן לסוכנת משטרתית סמויה. בפעם הראשונה היו אלו שלוש טבליות של סם מסוג MDMA , ובפעם השניה כ23- גרם של קנבוס.

בתאריך 28.2.2001 נערך חיפוש בביתו של העורר בדימונה, ונמצא שהוא מחזיק בכ- 1386 גרם של קנבוס, 10 טבליות של MDMA , וכן במשקל אלקטרוני ומסננות.

בגין כל אלה יוחסו לעורר עבירות של סחר בסם מסוכן והחזקת סם שלא לצריכה עצמית.

בית משפט השלום נעתר לבקשת התביעה לעצור את העורר עד תום ההליכים, וערר שהוגש על החלטה זו נדחה על ידי בית המשפט המחוזי.

בא כוח העורר סבור ששתי הערכאות הקודמות טעו כאשר לא ייחסו משקל לטענתו, שהודאתו של שולחו הוצאה ממנו שלא כדין. אך נראה שגם בא כוח העורר יודע שטענה מן הסוג הזה מקומה להתלבן במהלך המשפט גופו, ובשלב זה של ההליכים גם עדותה של סוכנת המשטרה, די בה כדי לענות על דרישת "הראיות לכאורה".

גם הטענה לפיה שודל העורר על ידי הסוכנת המשטרתית למכור לה סם, אינה עומדת במבחן הביקורת, לפחות לא בשלב זה, שהרי היה זה העורר עצמו שהודה בחקירתו כי סחר בסם מסוכן במטרה לממן את צריכתו - שלו, וכן לפתור בעיות כספיות אליהן נקלע.

במצב זה, המסקנה בדבר מסוכנותו של העורר וקיומה של עילת מעצר, אינה נובעת רק מקיומה של החזקה שבחוק המעצרים, אלא מגרסתו של העורר עצמו. על כן, השאלה האחת הטעונה הכרעה היא, אם נכון לעשות שימוש במקרה הנוכחי בחלופת מעצר.

באפשרות אחרונה זו תמך שירות המבחן, אשר התרשם כי מדובר בצעיר המכור לשימוש בקנבוס, שהמעצר גרם לו זעזוע נפשי, וזה עשוי לשמש מנוף להשתלבותו בתהליך טיפולי. לפיכך המליץ שירות המבחן להעמיד את העורר בפיקוחו במשך שישה חודשים, ולשחררו בתנאי מעצר בית בבית אמה של חברתו, ממנה התרשם שירות המבחן כאשה שיש בכוחה להציב גבולות לעורר ולהשפיע עליו.

לא אסתיר כי ההחלטה גרמה לי להתלבטות, הואיל ומפיו של העורר עצמו למדתי כי שהוא עסק בסחר בסמים, ומכאן הסכנה הנשקפת ממנו שהוא ימשיך בעיסוק בזוי זה גם מהמקום המוצע כחלופת מעצר. מאידך, מדובר באדם צעיר, חסר הרשעות קודמות, שהתנסה לראשונה בשהייה בתנאי מעצר. מקובלת עלי השקפתו של שירות המבחן שזהו השלב בו צריך להיעשות נסיון כדי לגאול את העורר מהשימוש בסם, ולהוציא אותו ממעגל העבריינות, ועל כן, וחרף הסכנה הנשקפת מהעורר, סברתי שנוצרו נסיבות שיש בהן כדי למזער את אותה סכנה, גם מבלי להחזיקו במעצר ממש, והכוונה היא כמובן לעשיית שימוש בחלופה. עם זאת, צריך להיות נהיר לעורר, שאם יפר את האמון הניתן בו, הוא עלול להיעצר שוב, וספק אם יזכה בעתיד ליחס סלחני.

לנוכח כל האמור, אני מקבל את הערר, ומורה על ששחרור העורר בתנאים אלה:

א.הוא ישהה במעצר בית בכל שעות היממה, בביתה של הגברת מיכל ביטון במושב מטע.

ב.העורר וצד ג' יחתמו על ערבויות בסך של 10,000 ש"ח כל אחת.

ג.הגברת מיכל ביטון תחתום על ערבות בסך של 5,000 ש"ח, בה תתחייב להודיע למשטרת ישראל ולבית המשפט על כל הפרה של צו מעצר הבית על ידי העורר.

ד.יוצא צו לעיכוב יציאתו של העורר מהארץ.

ה.העורר יעמוד בפיקוח שירות המבחן למשך שישה חודשים מהיום, ויהיה רשאי לצאת ממקום שהייתו, על פי תאום עם שירות המבחן, ולצורך מסירתן של דגימות שתן והשתתפות בתהליך טיפולי.