בש"פ 3355/05 אהרון טבגר נ. מדינת ישראל

א.ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופטת מרוז) מיום 29.3.05 בב"ש 20405/05, לפיה נתקבל חלקית עררם של העוררים על החלטת בית משפט השלום בבאר שבע (השופט רוזין) מיום 20.3.05, בה נדחתה בקשת העוררים לעיון חוזר בצו הרחקה מגוש קטיף שהוצא כנגדם עד לתום ההליכים המתנהלים נגדם בת"פ 1358/05. בהתאם להחלטת בית המשפט המחוזי, הוגבלו העוררים לתחומו של היישוב נוה דקלים.

ב.ביום 27.1.05 הוגש כנגד העוררים ושניים אחרים כתב אישום בגין עבירות במהלך הפגנה בה השתתפו, שבאה למחות על מפגש תיאום בין קציני צה"ל לנציגי הרשות הפלסטינאית במחנה סמוך לישוב נווה דקלים. כנטען, במסגרת ההפגנה נתקהלו העוררים יחד עם כעשרים ושישה אנשים נוספים מול המתקן הצבאי בו נערכו השיחות. במהלך ההפגנה התפרעו כנטען מתקהלים, ניקבו צמיגי כלי רכב, ניסו לפרוץ את גדר המתקן, יידו אבנים ותקפו שוטרים, וזאת חרף הודעה של קצין משטרה בכיר כי מדובר בהתקהלות בלתי חוקית ובקשתו מהם להתפזר. כתב האישום מייחס לשלושת העוררים עבירות של התקהלות אסורה, התפרעות והמשך התפרעות לאחר הוראת ההתפזרות. נוסף על כך, מייחס כתב האישום לעורר 1 גם עבירות של תקיפת שוטר בשעת מילוי תפקידו ובריחה ממשמורת, לעורר 2 עבירות של שידול להתפרעות והפרעה לשוטר במילוי תפקידו, ולעורר 3 עבירות של ניסיון להסגת גבול והפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו.

ג.עם הגשת כתב האישום ביקשה המשיבה את מעצרם של העוררים ואחרים עד תום ההליכים. לאחר שהודיע בא כוח העוררים על הסכמתו להניח קיומן של ראיות בתיק לכאורה ועילת מעצר כנגד העוררים, הוצא כנגדם צו הרחקה מגוש קטיף עד סיום ההליכים). בקשת העוררים לעיון חוזר נדחתה על-ידי בית משפט השלום; ערר על כך נתקבל בחלקו. בית המשפט המחוזי החליט להקל בתנאי השחרור של העוררים, על מנת שלא לפגוע בזכותם להשלים את לימודיהם בישיבת ההסדר בה הם לומדים בגוש קטיף. בית המשפט המיר את מגבלת הרחקתם מגוש קטיף בהגבלה לתחום היישוב נווה דקלים, בתנאי שהעוררים ימשיכו את לימודיהם בישיבה במקום. זאת בכפוף להפקדה כספית בסך 10,000 ₪ ולהעמדת ערבויות כספיות עצמיות ושל ערב נוסף שיציג תלוש משכורת בסך 40,000 ₪, אשר יחולטו אם ישתתפו העוררים שוב בהפגנה ללא היתר כחוק. לפי החלטת בית המשפט, תנאים אלה יעמדו בתוקפם עד תום ההליכים בתיק הפלילי.

3.(1) העוררים מלינים כנגד החלטת בית המשפט המחוזי וטוענים כי חל שינוי נסיבות. ראשית, נטענת טענת אפליה, שכן שניים מן הנאשמים האחרים בפרשה ששוחררו בתחילה למעצר בית שוחררו ללא כל תנאי, נוכח המלצת תסקירי מעצר. שנית, נטענת אפליה אל מול היחס אל מתקהלים בהפגנות ללא היתר בנושאים אחרים. שלישית, נטען כי אין מתקיימת עילת מעצר, שכן מדובר בתלמידי ישיבה צעירים וחסרי עבר פלילי המעורבים בעבירות שאינן מסוג של אלימות חמורה. לטענתם, אין בהם מסוכנות, שכן השתתפותם בהפגנה היתה באופן חד פעמית. רביעית, נטען כי סיטואציה של הפגנה מוגנת על ידי עקרון חופש ההפגנה במדינה דמוקרטית. חמישית, לטענת העוררים, הערבויות שהטיל בית המשפט עליהם אינן מידתיות.

(2) בדיון טען בא כוח העוררים, כי המדובר באנשים שהשתתפו בהפגנה ראשונה על רקע הליכי ההתנתקות, נעדרי עבר פלילי, ויוצאי יחידות מובחרות; אין מקום לקביעת בית המשפט קמא כי מדובר בחזקת מסוכנות. ועוד, סטודנטים שהפגינו לא נעצרו, וגם נאשמים אחרים בתיק ספציפי זה שוחררו. נוצר חוסר איזון. אין מקום לבקשת מעצר עד תום ההליכים; גם סכומי הערבות גבוהים מדי.

(3) בא כוח המדינה ציין בהגינותו, כי אכן אין כאן חזקת מסוכנות, שכן אין המדובר באלימות קשה היוצרת חזקה כזאת לפי סעיף 21 (א)(1) (ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (אכיפת מעצרים). המדובר לשיטתו בסכנה ספציפית, שיצרה עילת מעצר, ואל מולה חלופה, בתנאים לא נוקשים. הנאשמים האחרים שוחררו שכן הם תושבי גוש קטיף. ואילו העוררים אינם תושבי הגוש אלא לומדים בישיבה, ולימודיהם יימשכו.

ה.(1) כבר נדרשו שני בתי המשפט הקודמים בתיק לאמירתו של בית משפט זה, לא מכבר, מפי השופטת פרוקצ'יה בבש"פ 1821/05 נמבורג נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), כי "הרקע האידיאולוגי העומד ביסוד ההפגנה שהפכה להתפרעות, אינו מעלה ואינו מוריד לעניין חומרתן של הפרות חוק... קיים סיכון בהסתברות גבוהה כי מאורעות נוספים העשויים להתרחש במסגרת מהלכים מדיניים שונים, עלולים להצית את תגובותיהם הרעיוניות של העוררים, באופן העלול להניעם להשתתף בפעולות מחאה אלימות, העלולות לצאת מגדר שליטה.... חופש ההפגנה שיסודו בחופש הביטוי אכן מקודש בשיטה המשפטית שלנו, אולם זאת, כל עוד הוא נעשה בגדרי החוק. חופש הביטוי וחופש ההפגנה אינם ערכים מוחלטים הדוחקים הצדה ערכים אחרים ובתוכם שמירה על החוק וקבלת מרות אנשי החוק...". דברים אלה משקפים את המתח שבין זכות ההפגנה וחופש הביטוי לבין שמירת החוק והצבת גבולות כדי להימנע מהידרדרות לאלימות, והם טעונים כמובן יישום בכל מקרה לנסיבותיו.

(2) אכן, מדינת ישראל מצויה בתקופה קשה בהקשר הנושא שעליו נסבה ההפגנה בה נטלו חלק העוררים. תקופה זו תימשך עוד חודשים ארוכים, ואין להוציא מכלל אפשרות גם הסלמה, גם אם יש לייחל שכזו לא תארע. את חופש ההפגנה כחלק מחופש הביטוי, יש לכבד, ובוודאי כשנושאים השנויים במחלוקת – מזה, והכרוכים בייסורי נפש קשים ומרים לציבורים לא מעטים, ולנוגעים הישירים בדבר גם בתמורות מפליגות בחייהם – מזה, עומדים על הפרק כבמקרה דנן. במה דברים אמורים? בהפגנות במסגרת החוק ותוך כיבוד החוק. על בית המשפט להגן, בצד חופש הביטוי, גם על כוחות אכיפת החוק וכוחות הבטחון, במלאכה קשה, רגישה ולא אחת כפוית טובה המוטלת עליהם. עריכת האיזונים באלה אינה פשוטה, אך הכף מוטה כנגד המפגינים אם עוברים הם – לכאורה – מנוכחות הפגנתית ומנשיאת דברים נגד מעשי הממשל, אל עבר הפרעה פיסית לשוטרים וקריאה ליידוי אבנים על כלי רכב של הפלסטינאים, דברים העלולים להתפתח לכלל אלימות, כנטען כאן.

(3) אכן, אין במעשיהם של העוררים חזקת מסוכנות סטטוטורית במובן סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), שכן אין מדובר ב"אלימות חמורה או באכזריות או תוך שימוש בנשק קר או חם". אך גם אם המדובר במקרה שאינו זהה אחד לאחד לנסיבות פרשת נמבורג , בסופו של דבר עסקינן במאטריה דומה, ואין בידינו מאזניים שימודו בדיוק מרבי את הזהה והשונה. בכפוף לכך, יש לשקול את נסיבותיו של כל מקרה ואת נסיבות המעורבים, שבחובותיהם ובזכויותיהם עסקינן. ואכן, בענייננו אף אם מדובר באנשים נורמטיביים ביסודם, ואין סיבה לסבור אחרת, ישנה לכאורה מסוכנות ספציפית וממוקדת, במובן של חשש סיכון בטחונם של אדם או של הציבור (סעיף 21(1)(ב)), נוכח חשש להתלהטות עתידית של רוחות ויצרים, כשהמדובר בנושא טעון, בתקופה טעונה ובמקום טעון. התנהגותם לכאורה של העוררים כנטען בכתבי האישום מצדיקה להגבילם במבט לעתיד בהקשר של הפגנות מעין זו. לפיכך אין לראות דופי באיזון האופרטיבי שערכה שופטת בית המשפט המחוזי: ייעודם העיקרי של העוררים לעת הזאת הוא הלימוד בישיבה, ולא נפגעו לימודיהם בישיבת ההסדר בנווה דקלים משאופשר להם להמשיך בהם; והרי לימודיהם הם בראש מעיינם לעת הזאת. כל עוד תלוי ועומד המשפט שהוגש נגדם, אין נסיבות של ממש המצדיקות לשנות מן ההגבלה שהוטלה מעבר לכך. ככל שמדובר בהפקדה, אם אין בידי העוררים כלכלית לעמוד בה, בידם לפנות לבית המשפט קמא ולבקש שינוי בתנאים לאחר הוכחת הקושי הכלכלי, אף שאין מדובר בהפקדה גבוהה מאוד.

נוכח כל האמור, אין בידי להעתר לערר.