פרטי ההליך
ב
בית המשפט העליון
בירושלים
בש"פ
3360/99
בפני:
כבוד השופט מ' אילן
המבקשת:
מדינת
ישראל
נגד
המשיב
:
יעקב
בן שלוש
בקשה
לעיון חוזר לפי סעיף 52 לחוק סדר
הדין
הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים),
התשנ"ו1996-,
בת.פ. 188/96 (בית המשפט
המחוזי
בחיפה)
תאריך
הישיבה: י"ז בסיון תשנ"ט (1.6.99)
בשם
המבקשת: עו"ד דפנה ביינוול
בשם
המשיב: עו"ד דוד זילברמן
החלטה
כשכתבתי את החלטתי מיום 27.5.99 בתיק זה, היתה בפני בקשה חריגה, וההחלטה שניתנה היתה החלטה חריגה. דנתי בבקשה שמינית
להארכת מעצרו של המשיב, שתלוי ועומד נגדו משפט באישום רצח בבית המשפט המחוזי בחיפה, משפט שהוגש ב9.10.96- והגיע לשלב של הגשת סיכומים אחרונים במרץ דהשתא, וטרם ניתנה הכרעת דין.
הנימוקים להארכות המעצר שניתנו מדי פעם מצוינים בהחלטות השונות. מסכת הראיות בתיק סבוכה כשלעצמה, מפני שמדובר בראיות נסיבתיות, אבל היו גם דחיות וביטולי מועדים קבועים מסיבות שונות. כל השופטים שדנו בהארכות המעצר השונות, נחה דעתם שיש מקום להאריך את המעצר בנסיבותיו המיוחדות של התיק הזה, הן בגלל מסוכנותו של המשיב והן בגלל המוטיבציה שיש בדרך כלל למעצר אדם שצפוי לעונש מאסר עולם.
ב11.4.99- האריך כב' השופט אור את המעצר בפעם השביעית, הפעם ל60- יום בלבד, תוך שהוא מציין, שיש להניח שתוך הזמן הזה יינתן פסק דין. משנכזבה תוחלת זו, הוגשה לי בקשה שמינית להארכת מעצר. התלבטתי מאד בעניין. מחד גיסא, לא היה לי שום ספק בקיום הנסיבות שמצדיקות מעצר עד תום ההליכים, אחרת לא היו קודמי מחליטים כפי שהחליטו. מאידך גיסא סבור הייתי, שגם לעניין זה יש שיעור, במסגרת האיזון בין האינטרס הציבורי במעצרו של המשיב לבין הפגיעה בחירותו בטרם הרשעה הרבה מעבר לתקופה שהמחוקק צפה. מה שהכריע את הכף היה העובדה, שלא היה מועד קבוע למתן הכרעת דין וגם לא היה צפי מתי תינתן. לפי המידע שנמסר לי בישיבת 27.5.99, בית המשפט המחוזי לא היה מוכן להעריך את הזמן שעוד יעבור עד למתן הכרעת דין. בנסיבות אלה בכלל לא היה ברור שהבקשה השמינית היא הבקשה האחרונה. לכן החלטתי כפי שהחלטתי. הדברים מנומקים בהחלטתי ואין צורך לחזור עליהם.
היום מונחת לפני בקשה לעיון מחדש לאור נסיבות חדשות. הנסיבות החדשות הן שנקבע מועד למתן הכרעת הדין, והוא 29.7.99. לדעת בא כוח המדינה נוצר מצב חדש, שמצדיק עיון מחדש ושינוי ההחלטה. לדעת הסניגור המלומד לא חל שינוי של ממש ובכל אופן לא שינוי שמצדיק שינוי ההחלטה. עו"ד זילברמן טוען, שעצם העובדה, שנקבע מועד למתן הכרעת הדין, אינה ערובה לכך שהכרעת הדין תינתן באותו יום. עדיין קיימת אפשרות שבית המשפט לא יספיק עד לאותו מועד לסיים את המלאכה ואז ידחה את המועד.
הטענה העיקרית של מר זילברמן היא, שבהחלטתי מיום 27.5.99 קבעתי חלופת מעצר, המכוונת להבטיח את בואו של המשיב לדיון שייקבע לצורך הכרעת הדין. לדעת הסניגור משקבע בית המשפט עצמו שיש חלופה או עילה למעצר, שוב אין מקום שיחזור בו וינקוט באמצעי החמור של מעצר.
אף על פי שהטענה האחרונה היא טענה יפה, אין דעתי כדעת הסניגור. חלופת המעצר שקבעתי נקבעה בדלית ברירה, לא מפני שזהו מוצא בטוח. בטחון אין אף פעם בדברים האלה. במסגרת שקילת האיזונים שבין הסיכון שהמשיב לא יופיע למשפטו לבין הפגיעה בחירותו לזמן שאי-אפשר לצפותו מראש, המסקנה היתה שצריך לקחת את הסיכון ולהסתפק בחלופת מעצר. השאלה העומדת בפני היום היא, האם קביעת המועד להכרעת הדין משנה את התמונה באופן כזה, שיש הצדקה לשנות את החלטה.
אמת ניתנת להיאמר, שגם אם הנימוק שהכריע את הכף ב27.5.99- היה, שלא היה מועד קבוע להכרעת הדין, לא נובע מזה באופן אוטומטי, שאם נקבע מועד צריך לשנות את ההחלטה. הענין טעון שיקול מחדש. יכול להיות שיש מקרים, שבית המשפט יאמר, שלאחר שכבר ניתנה החלטה צריך נימוק כבד-משקל כדי לשנותה, ועצם קביעת המועד אולי אינו מספיק. אני התלבטתי קשה בעצמי. בסופו של דבר, לאחר שעברתי על כל מסכת ההחלטות שניתנו בתיק הזה, כולל ההחלטה הראשונה למעצר עד תום ההליכים, אני מגיע למסקנה שבאיזון נכון בין האינטרסים של הפרט והציבור, בכל זאת יש מקום לשנות את ההחלטה.
אני מבטל את ההחלטה מיום 27.5.99 ואני מאריך את המעצר ב63- יום מה29.5.99-.
ניתנה היום, י"ז בסיון תשנ"ט
(1.6.1999).
ש
ו פ ט
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
99033600.
T04