בש"פ 3361-24 בש"פ 3361-24

לפניי בקשה למתן רשות לערור לפי סעיף 53(א1)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ״ו-1996 (להלן: חוק המעצרים), על החלטת בית המשפט המחוזי בנוף הגליל-נצרת (כבוד השופט ג' אזולאי) מיום 15.04.2024 בעמ"ת 32830-04-24, בגדרה התקבל ערר המשיבה על החלטת בית משפט השלום בטבריה (כבוד השופט צ׳ סהראי) מיום 14.04.2024 במ"ת 21508-04-24.

1.נגד המבקשים, פלסטינים תושבי חברון, הוגש כתב אישום המייחס להם עבירה של כניסה לישראל שלא כחוק, ולצדו בקשה להורות על מעצרם עד לתום ההליכים המשפטיים נגדם. לאחר ששמע את טיעוני הצדדים ונתן דעתו לכך שמדובר בעבירה של כניסה שלא כחוק, לצרכי פרנסה, שלא נלוותה אליה עבירה נוספת; לכך שמדובר בנאשמים נעדרי עבר פלילי וכי אין כל אינדיקציה לעבירת רכוש או ביטחון; לאחר שמיעת הערב שהוצע; ולאחר עיון בפסיקה שהגישו הצדדים במקרים דומים – דחה בית המשפט את הבקשה למעצר עד תום ההליכים וקבע כי המבקשים ישוחררו בתנאים, כדלהלן, כדי להבטיח את התייצבותם לדיונים: הפקדה עצמית בסך של 8,000 ש"ח; ערבות עצמית בסך של 20,000 ש"ח; ערבות צד שלישי, בסכום דומה, עבור כל אחד מהמבקשים, שתיחתם על-ידי הערב שהוצע ונבדק.

2.דעתה של המשיבה לא נחה מהתנאים שנקבעו והיא הגישה ערר לבית משפט קמא, שהתקבל, תוך שנקבע כך:

"אין מחלוקת באשר לראיות לכאורה, המחלוקת בין הצדדים היא באשר לעילת המסוכנות ובאשר למסקנה האופרטיבית שיש להסיק בבקשה לעצרם עד תום ההליכים.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים החלטתי לקבל את הערר.

שחרורם של המשיבים הינו בעצם ללא כל הגבלה מלבד הפקדה על מנת להבטיח הגעתם ארצה למשפטם. נראה כי אין בכך כדי להניעם להתייצב למשפט, וזאת מבלי להתחשב במגבלות האובייקטיביות של כניסה לארץ בעת מלחמה בידי אנשים שכניסתם אסורה.

אין כאמור בתנאים שנקבעו בהחלטת השחרור כדי להבטיח התייצבותם, ואין בתנאים שנקבעו כדי להבטיח שלא ימלטו מאימת הדין.

בשלב זה, נראה כי הפתרון הפשוט היחיד הינו מעצרם עד תום ההליכים, מה גם שאין מחלוקת באשר לראיות ונראה כי על הצדדים לדאוג לזירוז ההליכים בתיק העיקרי.

לאור כל האמור לעיל, אני מקבל את הערר ומורה עד מעצרם עד תום ההליכים כנגדם" (ההדגשות הוּספו – ח' כ').

3.מכאן הבקשה שלפניי. במסגרתה נטען, כי במקרה זה מתעוררת שאלה עקרונית, החורגת מעניינם של המבקשים: האם במצב חירום "לעולם הדין על שוהים בלתי חוקיים יהיה מעצר עד תום ההליכים". כן נטען, כי החלטת בית משפט קמא עומדת בסתירה לפסיקת בית משפט זה, בין היתר בבש"פ 7751/23 אבו עואד נ' מדינת ישראל (26.10.2023) (להלן: עניין אבו עואד), וכי ההחלטה גורמת להם עוול מטעמי אי שוויון.

4.בתגובה מטעם המשיבה הובהר כי אין בנדון דידן כל עילה ליתן רשות לערור ב'גלגול שלישי'; וכי המסלול הדיוני הנכון, ככל שיש בידי המבקשים חלופה הולמת, האא במסגרת של בקשה לעיון חוזר בתנאי המעצר. כן הוסבר, כי החלטת בית משפט קמא נעוצה בעובדות המקרה הפרטני והתנאים שנקבעו בהחלטת בית משפט השלום, וכי אין בה משום סטייה מהחלטתי בעניין אבו עואד. בנוסף הוטעם כי לא נגרם למבקשים חוסר צדק כלשהו במקרה זה.

5.לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים מזה ומזה, מצאתי לדחות את הבקשה, בכפוף להערתי שלהלן, מכוח סמכותי שבסעיף 53(א1)(2) לחוק המעצרים. זאת, מכיוון שמקרה זה לא בא במניין אותם מקרים המצדיקים מתן רשות לערור.

יובהר, כי בניגוד לנטען בבקשה, דומה כי החלטת בית משפט קמא נסובה על "התנאים שנקבעו" וכי הדברים נקבעו "בשלב זה"; משכך אין מדובר בכלל קטגורי, החותר תחת פסיקת בית משפט זה בבש"פ 6781/19 קונדוס נ' מדינת ישראל (01.11.2013), או האמור בהקשר זה בפסקה 9 להחלטתי בעניין אבו עואד. גם בענייננו, כמו בעניין אבו עואד, ומקרים אחרים שנסקרו על-ידי בית משפט השלום בנדון דידן, ההחלטה נסובה סביב השאלה האם אפשר לאיין את עילת המעצר הקונקרטית בחלופה שהוצעה או נקבעה, בחלופה אחרת. אשר על כן, לא מצאתי ממש בטענה המרכזית שהועלתה בבקשה שלפניי. למען הסר ספק אבהיר כי, גם לא מצאתי ליתן רשות לערור בשל יתר הטענות שהועלו בבקשה.

בצד האמור אבהיר, כי במקרים כגון דא, בהם אין בנמצא חלופה ראויה לפי מיטב שיקול דעתו של היושב בדין, עלינו לזכור ולהזכיר כי בשלב מסוים, יהיה עליו להביא במניין שיקוליו את תקופת העונש הצפויה להיגזר על נאשם בבואו להורות על הארכת מעצרו, או כאשר תונח בפניו בקשה לעיון חוזר בתנאי המעצר (בש"פ 5407/23 אלסאנע נ' מדינת ישראל (20.07.2023)). עיון מדוקדק בהחלטת בית משפט קמא מעלה כי הוא היה ער לנקודת איזון זו, ומשכך הוא הפציר בצדדים "לדאוג לזירוז ההליכים בתיק העיקרי".

6.בכפוף לאמור, הבקשה למתן רשות לערור נדחית אפוא בזאת.