בש"פ 5407-23 בש"פ 5407-23

משלימה

1.החלטה משלימה זו ניתנת בהמשך להחלטתי מהיום, בגדרה הוריתי, לאור הסכמת הצדדים, על השבת עניינה של המבקשת לבית משפט השלום בבאר-שבע על מנת שזה ידון, בהקדם האפשרי, בשחרורה למעצר בית.

ענייננו בבקשה למתן רשות לערור לפי סעיף 53(א1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופטת ג' שלו) בעמ"ת 15851-07-23 מיום 07.07.2023. בהחלטה זו, התקבל ערר שהגישה המשיבה על החלטתו של בית משפט השלום בבאר שבע (כבוד השופט י' בן הרוש) במ"ת 35525-02-23 מיום 06.07.2023, ונקבע כי המבקשת תיוותר במעצר עד להחלטה אחרת.

במוקד החלטה משלימה זו השאלה אם בית המשפט של המעצר רשאי להביא במניין שיקוליו את תקופת העונש הצפויה להיגזר על נאשם בבואו להורות על הארכת מעצרו?

רקע והליכים קודמים

2.נגד המבקשת הוגש כתב אישום המייחס לה עבירה של איום בביצוע מעשה טרור, לפי סעיף 27 לחוק המאבק בטרור, התשע"ו-2016. בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה לעצור את המבקשת, בשל המסוכנות הנשקפת ממנה, עד לתום ההליכים המשפטיים נגדה.

3.תיק זה עבר גלגולים רבים ואין זה המקום להידרש לכל פרטיו. די בכך שאציין כי בתיק זה הוגשה חוות דעת פסיכיאטרית, אשר קבעה כי המבקשת כשירה לעמוד לדין; הוגש תסקיר שירות מבחן, שעורכו סבר כי "קיימת רמת סיכון גבוהה להישנות מקרים דומים בעתיד"; התקבלה החלטה ביום 04.04.2023 על שחרור המבקשת למעצר בית בבית קרובי משפחתה בלהבים; ערר שהגישה המשיבה על החלטה זו התקבל ביום 05.04.2023 (עמ"ת (מחוזי ב"ש) 9495-04-23 כבוד השופט י' עטר); ביום 02.05.2023 קבע בית משפט השלום, בהסכמת הצדדים, כי המבקשת תשהה במעצר בית באיזוק אלקטרוני בבית קרובי משפחתה בכפר ערערה; ביום 15.05.2023 הורה הממונה על הפיקוח האלקטרוני על הפסקת המעצר באיזוק אלקטרוני, לאחר שהמבקשת הודיעה כי היא מבקשת לחזור למעצר; ובימים 18.05.2023, 28.05.2023, 06.06.2023, 13.06.2023 ו-02.07.2023 התקיימו דיונים בבית משפט השלום, על מנת למצוא פתרון למצבה המורכב של המבקשת.

4.לבסוף, ביום 06.07.2023 ניתנה החלטת בית משפט השלום המורה על שחרורה של המבקשת ממעצר. בהחלטתו המנומקת והמפורטת, עמד בית משפט השלום על מורכבות התמונה שנפרשה בפניו, שכעולה ממנה, "[המבקשת] עצמה הינה קורבן אלימות והתעללות מתמשכת מצד בני משפחתה עד כדי הוצאתה למרכז הגנה, ממנו ברחה. הרושם שהתגבש, היא שעצם הגעתה למשטרה כמו גם השמעת האיום בפני השוטר בוצעו כתוצאה ממשבר בחייה, ומתוך רצון לזכות בתשומת לב ולא ממניעים אידיאולוגיים ואף לא ממניעים אנטי סוציאליים".

בית משפט השלום הוסיף וקבע כי "להליך המעצר אין קיום עצמאי בנפרד מההליך העיקרי", וכי "מעצר נאשם לתקופה העולה באורכה על עונש המאסר הצפוי לו אם יורשע, פוגע בזכותו כי עונשו יהיה בהלימה למעשיו". בהתאם לכך, בית המשפט הציע מודל לפיו "על מנת לוודא כי נאשם לא יוותר במעצר תקופה העולה באורכה על העונש הצפוי לו, נראה כי כאשר מוגשת בקשה בעניין זה, יש מקום לערוך אומדן, על דרך מכפלת העונש הנוהג בסיכויי ההרשעה, אשר יהא בו כדי לשקף את תוחלת העונש הצפויה לנאשם".

אשר לנסיבות העניין דנן, בית משפט השלום בחן את סיכויי הרשעת המבקשת בעבירה שיוחסה לה – איום בביצוע מעשה טרור – והגיע למסקנה כי קיימת חולשה משמעותית בראיות לביסוס עבירה זו. נקבע, כי "מחוות הדעת שהתקבלו בעניינה של [המבקשת] עולה כי מדובר בקריאה לעזרה של [המבקשת] נוכח נסיבות חייה הקשות והמורכבות, ולא בעבריינית האוחזת בעמדות אידיאולוגיות", ועל כן, ספק אם המניע לאמירתה היה "מניע מדיני, דתי, לאומני או אידאולוגי" כנדרש לצורך התגבשות העבירה מושא כתב האישום. זאת ועוד, נקבע כי "בחינת נסיבות ביצוע העבירה מגלה כי [המבקשת] הגיעה לתחנת המשטרה במצוקה ממשית, אגב נסיבות חייה הקשות, והשמיעה איום בפני שוטר. נסיבות ביצוע העבירה אינן מתיישבות עם מטרת טרור, ואינן מתיישבות עם מי שמבקש לעורר פחד או בהלה בציבור. לא בכדי אף לא נמצא כל ממצא ראייתי משלים אשר יש בו לתמוך בקיומה של אידיאולוגיה שכזו אצל [המבקשת], בין אם בטלפון הסלולרי, ברשתות החברתיות או בחפציה האישיים של המשיבה". כן נקבע כי "גם אם תוכנו של האיום כשלעצמו, קשור בפגיעה חמורה, לא הונחה תשתית כי מדובר באיום קרדבילי שיש ממש מאחוריו, לבד ממצוקתה של [המבקשת]". לאור האמור, נקבע כי האפשרות שהמבקשת תורשע בעבירה שיוחסה לה, "אינה סבירה יותר מהאפשרות שתזוכה". בית המשפט הוסיף ובחן את מדיניות הענישה, הן בעבירת איום בביצוע מעשה טרור הן בעבירת איומים סתם, ולבסוף הגיע למסקנה כי "בשים לב לכך שבענייננו מדובר בצעירה הנושקת לגיל הקטינות, אשר הינה נעדרת עבר פלילי, ובשים לב לכך שנסיבות חיים קשות הובילו אותה לבצע את העבירה המיוחסת לה, מצאתי כי יש סיכוי סביר שעונשה של [המבקשת] יהיה ברף הנמוך של מתחם העונש"; ועל כן, "גם לפי התרחיש הלא סביר לפיו [המבקשת] תורשע בעבירת איומים לפי חוק המאבק בטרור, התוצאה היא [שהמבקשת] עצורה פרק זמן העולה על העונש הצפוי לה".

אשר למסוכנות הנשקפת מהמבקשת, בית משפט השלום קבע כי בשים לב להתרשמותו כי "האיום לא נאמר מתוך מניע מדיני, דתי, לאומני או אידאולוגי, ובשים לב לכך [שהמבקשת] נושקת לגיל הקטינות, והיא נעדרת עבר פלילי, ובשים לב לכך שהרקע לביצוע העבירות הינו מצוקה אישית הנובעת מהתעללות מצד משפחתה, הרי שלא [...] נשקף ממנה סיכון ממשי". לצד זאת, בית משפט השלום העיר כי "בעוד שמתסקירי שירות המבחן עלה סיכון לפגיעה [במבקשת] עצמה מצד סביבתה הקרובה, לא עלה סיכון מובהק לפגיעה באחרים על ידי [המבקשת], אף לא עלו אינדיקציות לדפוסי מחשבה אידיאולוגיים. נראה כי האידיאולוגיה העיקרית של [המבקשת] היא להחצין את המצוקות שלה באמצעות התנהגות פורצת גבולות, בבחינת Acting out". בסיכומם של דברים קבע בית המשפט, כי "התרשמותי הבלתי אמצעית [מהמבקשת] עצמה לאורך מספר רב של דיונים בהם עמדה בפניי, התרשמות שהלכה והתחזקה למקרא חוות הדעת שהתקבלו בעניינה, הובילה אותי למסקנה כי מדובר בצעירה מבולבלת המצויה במצוקה אישית, והתנהגותה אינה בבחינת מעשה טרור, אלא קריאה לעזרה". בית המשפט הוסיף כי "המאבק בטרור חשוב מאין כמותו, וודאי במצב הביטחוני בו אנו מצויים. אבל יש להבחין בין קריאת מצוקה של צעירה נעדרת עבר פלילי הנושקת לגיל הקטינות, לבין מעשה טרור המבוצע על ידי עבריין אידיאולוגי. על מנת להילחם בטרור, יש לאחוז בשור בקרניו ולהילחם בטרוריסטים ולא בנערות במצוקה בעלות נסיבות חיים קשות שהשמיעו איום, בפני שוטר בתחנת משטרה, איום אשר מבטא בעיקר קריאה לעזרה מהרשויות".

לאור כל האמור, בית משפט השלום הורה על שחרורה של המבקשת ל"מעצר אדם" בפיקוח אמה ואחותה, ובתנאים נוספים שנקבעו בהחלטה.

5.ערר שהגישה המשיבה לבית המשפט המחוזי – התקבל בהחלטה מיום 07.07.2023. בית המשפט המחוזי קבע כי "אין ספק כי מדובר במקרה מורכב מאוד", כאשר מחד גיסא, מדובר ב"איום חמור" שהשמיעה המבקשת; ומאידך גיסא, "נסיבותיה האישיות של [המבקשת] אינן קלות ולא ניתן להתעלם מהרקע שהוביל אותה להגעה לתחנת המשטרה ולשיחה עם השוטר שבה נאמר האיום לכאורה". לצד זאת, נקבע, כי משעה שהתקיימו התנאים של 'ראיות לכאורה' ו'עילת מעצר', ומשעה ששירות המבחן לא בא בהמלצה לשחרר את המבקשת, "קשה לקבל את החלטת [בית משפט השלום] להורות על שחרורה של [המבקשת] בתנאים מקלים משמעותית מאלו שנקבעו בעניינה בעבר ובהם לא עמדה".

6.בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי "בכל הכבוד, לא ניתן להסתפק בהתרשמותו של [בית משפט השלום] מהתנהגותה של [המבקשת] במהלך דיוני המעצר או בדברים שעלו מתוך מסמכים שהוגשו לבית המשפט, ואשר לא ברור אם יתגבשו לכדי ראיה שניתן להגיש במסגרת ההליך העיקרי"; וכי בית משפט השלום "למעשה חרג 'והשיג גבול' אל תוך ההליך העיקרי שאמור להתקיים בפני שופט אחר ולא היה מקום שיעשה כך". בית המשפט המחוזי הוסיף וביקר את התחשבות בית משפט השלום בעונש הצפוי להיגזר על המבקשת אם תורשע בדינה. בהקשר זה נקבע כי לא נשמעו מפי הצדדים טענות בעניין מדיניות הענישה ובעניין הענישה בתוך המתחם; וכי מכל מקום, "ייתכנו מקרים שבהם אדם ישהה במעצר תקופה העולה על העונש שהיה מוטל עליו, כפי שייתכנו מקרים שבהם גם יזוכה למרות שהיה עצור תקופה ארוכה. אין מדובר במצב רצוי אך לעתים הדבר קורה ובית המשפט של מעצר אמור לשקול רק את רמת הראיות, מידת הסיכון הנשקפת והאפשרות לצמצמה בדרך של חלופת מעצר" (ההדגשה הוּספה – ח.כ.). הא ותו לא.

בסיכומם של דברים, בית המשפט המחוזי קיבל את הערר כאמור, והורה על הארכת מעצרה של המבקשת עד להחלטה אחרת, תוך שהפציר בבאת-כוח המבקשת ש"תעשה כל שניתן כדי לאתר חלופה מתאימה ותביאה בפני [בית משפט השלום]".

7.טרם סיום, הוסיף בית המשפט המחוזי את הדברים הבאים: "בשולי הדברים, אך לא בשולי חשיבותם, אציין כי לא ניתן לקבל מצב שבו בחורה צעירה כבת 18 וחודש בעת ביצוע העבירה, שוהה במעצר תקופה של 5 חודשים ומשפטה לא מתחיל להתברר, כאשר ישיבת ההוכחות הראשונה וככל הנראה היחידה, נקבעה לחודש ספטמבר, דהיינו 7 חודשים מעת מעצרה של [המבקשת]. לא נעלם מעיני העומס המוטל על בית המשפט השלום אך נראה כי יש מקום לבחון אפשרות להקדים את הדיון ככל הניתן, בין היתר, נוכח הסכמתה של [המבקשת] להגשת כל הראיות, כך שהדיון אמור להיות קצר ביותר. טוב יעשו ב"כ הצדדים אם יעשו כל מאמץ להקדים את הדיון בתיק זה, גם אם יהא זה על חשבון תיקים אחרים שבהם אנשים אינם עצורים".

8.על רקע האמור הוגשה הבקשה שלפניי. המבקשת טענה, באמצעות באי כוחה מן הסנגוריה הציבורית, כי בקשתה מעוררת שאלה משפטית עקרונית שהיא "האם העונש הצפוי לנאשם מהווה שיקול בשאלת משך מעצרו; ובפרט, האם כאשר משך המעצר עולה על העונש הצפוי לנאשם, יכול הדבר להצדיק את שחרורו ממעצר". המבקשת סברה כי התשובה לשאלה זו היא בחיוב. לשיטתה, תוצאה זו נובעת מעיקרון המידתיות, שלפיו, אין לפגוע בחירותו של הנאשם מעבר למידת העונש שהייתה מוטלת עליו אם הוא היה מורשע בדינו. המבקשת טענה כי תוצאה זו מתחייבת גם מפסיקת בית משפט זה; ואף עולה בקנה אחד עם הנחיית פרקליט המדינה מס' 5.24, שכותרתה "מדיניות התביעה בעניין הגשת בקשות למעצר עד תום ההליכים ובחינת מתן הסכמה לשחרור בערובה ותנאי שחרור (חלופת מעצר) או למעצר בפיקוח אלקטרוני" (להלן: הנחיית פרקליט המדינה).

המבקשת הוסיפה כי החלטת בית המשפט המחוזי להורות על מעצרה "גורמת לה עוול ממשי ובלתי מוצדק ופוגעת פגיעה קשה ובלתי הפיכה בזכויותיה". בהקשר זה הוטעם כי "התוצאה לפיה נערה בת 18, תלמידת כיתה י"ב שעמדה כפסע מסיום בית הספר התיכון ומבחני הבגרות, עצורה מזה כחמישה חודשים בעקבות קריאת מצוקה שהשמיעה באוזני שוטר בתחנת המשטרה, היא תוצאה טראגית".

9.לשלמות התמונה יצוין, כי לאחר שניתנה החלטת בית המשפט המחוזי הגישו הצדדים בקשה מוסכמת לבית משפט השלום להורות על הקדמת דיון ההוכחות בעניינה של המבקשת בגדרי ההליך העיקרי המתנהל נגדה. בית משפט השלום נעתר למבוקש, ודיון ההוכחות התקיים ביום 16.07.2023. לאחר הדיון, קבע בית משפט השלום (כבוד השופט א' דורון) כי הכרעת דין בעניינה של המבקשת תינתן ביום 13.09.2023. קרי, בעוד כחודשיים ימים.

10.בפתח הדיון שנערך לפניי היום, הודיעו באי-כוח הצדדים כי הם הגיעו להסכמה פרטנית באשר למבקשת, "על בסיס שינוי הנסיבות שהיה בתחילת השבוע", בהתייחסה למפורט בפסקה 8 לעיל.

11.בהחלטתי שניתנה בתום הדיון, קבעתי כי "טוב עשו באי-כוח הצדדים שהגיעו להסכמה באשר לאופן המשך מעצרה של המבקשת", והוריתי על השבת עניינה לבית משפט השלום בבאר-שבע, בהתאם להסכמות הצדדים. כן ציינתי בהחלטה, כי "כפי שהודעתי לבאי-כוח הצדדים בדיון שנערך לפניי, ומאחר שהצדדים הודיעו כי השאלה שבמוקד הבקשה שבכותרת עודנה מצויה במחלוקת ביניהם – וזאת במנותק מההסכמה שהושגה ביניהם במקרה הקונקרטי – תינתן בנדון החלטה משלימה אשר תישלח לצדדים בהקדם".

12.זמן קצר לאחר הדיון הוגשה "הודעה (בהסכמה) מטעם הצדדים", בגדרה ביקשה המשיבה להבהיר כי היא "לא חולקת כי קריטריון אורך תקופת המעצר הוא שיקול בהליך המעצר", וכי הדבר אף עולה מסעיף 28 להנחיית פרקליט המדינה מס' 5.24. בנסיבות אלו, הודיעו הצדדים כי הם "אינם מבקשים שתינתן החלטה בעניין זה".

דיון והכרעה

13.כאמור לעיל, בבסיס הבקשה דנא ניצבה טענת המבקשת כי שגה בית המשפט המחוזי בקבעו כי בית המשפט של המעצר אינו רשאי להביא במניין שיקוליו את העונש הצפוי לנאשם אם יורשע בדינו. סבורני כי טוב עשתה המשיבה משהודיעה כי השאלה שבמוקד הבקשה אינה שנויה עוד במחלוקת.

עם זאת, מאחר שבית משפט קמא קבע כאמור, כי "בית המשפט של מעצר אמור לשקול רק את רמת הראיות, מידת הסיכון הנשקפת והאפשרות לצמצמה בדרך של חלופת מעצר", ראיתי לנכון לומר מספר מילים באשר לסוגיה שהעמידה המבקשת במוקד הבקשה, על מנת להציג את הדין לאשורו.

14.אקדים מסקנה לדיון ואומר, כי בית המשפט של המעצר רשאי להביא במניין שיקוליו את הענישה הצפויה לנאשם, בבואו להורות על הארכת מעצרו. כך נקבע בבית משפט זה, לא פעם ולא פעמיים.

15.כך למשל, בגדרי בש"פ 3926/22 מטור נ' מדינת ישראל (16.06.2022), נדונה בקשת רשות לערור של תושב האזור ש"הואשם ביחד עם שלושת הנוסעים [שהיו ברכבו – ח.כ.] בעבירה של כניסה לישראל שלא כחוק, ובנוסף הואשם לבדו בעבירות של נהיגה ללא ביטוח, נהיגה ללא רישיון נהיגה, והסעה של שוהים בלתי חוקיים", אשר שהה במעצר כ-40 ימים וטרם נגזר דינו. השופט ע' גרוסקופף קיבל את בקשת הרשות לערור, בקבעו כי:

"בשים לב לכך שתקופת המעצר אותה ריצה המבקש עד כה משמעותית, וקרובה להתרשמותי לתקופת המאסר לה הוא צפוי ככל שיורשע, ולעומת זאת משפטו צפוי להימשך הרבה מעבר לכך, סברתי כי המשך החזקתו במעצר יגרום לו עיוות דין, באשר הוא צפוי להביא לכך שגם אם יורשע (ובוודאי אם יזוכה) ימצא מאחורי סורג ובריח לתקופה ארוכה מהראוי. בנסיבות אלה יש מקום לאפשר בעת הזו את שחרורו של המבקש לתחומי יהודה ושומרון, תוך קביעת תנאים וערבויות, שיבטיחו את התייצבותו להמשך ההליכים המשפטיים בעניינו."

16.למעשה, שיקול זה הוכר כבר בגדרי בש"פ 2739/02 צבאח נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (09.04.2002) מפי השופטת א' פרוקצ'יה, במהלך מבצע 'חומת מגן', כאשר שוהים בלתי חוקיים רבים נעצרו ברחבי ישראל והועמדו לדין. בית משפט זה הבהיר כי הדבר "מחייב היערכות מיוחדת ומהירה ביותר של מערכת השיפוט בערכאה הדיונית אשר תאפשר מתן קדימות ברורה לבירור משפטים שנושאם הוא אישומים כלפי תושבי שטחים בגין כניסה ושהייה שלא כדין בישראל. מוקד תשומת הלב של רשויות התביעה, הסנגוריה, ובתי המשפט צריך להיות מופנה להאצת בירורו של המשפט גופו, כדי לקצר ככל הניתן את תקופת ישיבתם במעצר של נאשמים ששחרורם ממעצר נמנע בעיקרו בשל מאפייניו המיוחדים של מצב החירום הבטחוני בתקופה זו". לפיכך, נקבע כי "האיזון בין עניינם של העוררים בהאצת משפטם לבין עניינו של הציבור בהבטחת הליך משפטי תקין בעניינם בא לידי ביטוי נאות בהחלטתו של בית המשפט המחוזי לעצור את העוררים עד תום ההליכים, תוך הגבלת תקופת מעצרם ל-45 יום ושחרורם לאחר מכן בתנאים" (ראו גם: בש"פ 3651/03 איאד נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (24.04.2003)).

17.עולה אפוא, כי פסיקת בית משפט זה הכירה בקיומו של קשר ברור וחד משמעי בין התקופה שניתן להותיר נאשם במעצר, ובין העונש הצפוי לו אם יורשע בדינו. ולא בכדי. שכן, הותרת נאשם במעצר מעבר לתקופת העונש שהיה נגזר עליו אם היה מורשע בדינו – פוגעת בזכותו החוקתית לחירות במידה העולה על הנדרש; וזאת, גם לפי ההנחה שהנאשם אכן ביצע את העבירה שנגזרה עליו (וראו: סעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996).

18.זאת ועוד, קשה שלא לחשוש מן התמריץ שמעצר מסוג זה עלול ליצור לנאשם – להודות בעבירות שלא בוצעו על-ידו. בהקשר זה כבר קבע בעבר השופט י' אלרון, את הדברים הבאים:

"אורכה של תקופת המעצר עלול לפגוע בחירותו של הנאשם במידה רבה, ולעתים אף בזכותו להליך הוגן. זאת, שכן בחלוף פרק זמן ארוך שבו נתון הנאשם במעצר, נוצר 'דחף' עבורו להודות באשמה במסגרת הסדר טיעון, יהיו שיאמרו אף אם לא ביצע את העבירה שבה הוא נאשם, מאחר שההרשעה אינה צפויה להאריך באופן משמעותי את תקופת המאסר שתוטל עליו ממילא, ואולי אף למצותה" (בש"פ 85/21 מדינת ישראל נ' מחאג'נה, פסקה 9 (19.01.2021)).

דברים אלו נקבעו ביחס לתקופת מעצר קרובה לעונש שהיה ראוי לגזור על הנאשם, וקל וחומר שכך הוא ביחס למעצר לתקופה ארוכה מזו שהייתה נגזרת על הנאשם אם הוא היה מורשע בדינו. מצב כזה עלול להביא את הנאשם להודות במיוחס לו, רק כדי שהוא יוכל להשתחרר מהמעצר. מדובר בתוצאה שיש להישמר ממנה.

19.בהקשר זה יובהר, כי אין בידי לקבל את ההשוואה שערך בית משפט קמא בין נאשם שזוּכה בדין, והתברר בדיעבד כי לא היה מקום למעצרו (תרחיש שעמו התמודד המחוקק, למשל, בסעיף 80 לחוק העונשין, התשל"ז-1977); ובין מצב שבו ידוע מלכתחילה כי גם אם הנאשם יורשע בדינו, עונשו אינו צפוי לעלות על פרק הזמן שבו הוא ישב במעצר. שכן, בתרחיש הראשון, ענייננו בקבלת החלטות בתנאים של חוסר ודאות. על כן, ההחלטה בעניין המעצר צריכה, כמצוות המחוקק, להתמודד עם החשש מ׳מסוכנותו׳ של הנאשם, שקיימות ׳ראיות לכאורה׳ לחובתו, לצד חשש מפני ׳הימלטותו׳ ושיקולים נוספים. מנגד, כאשר ידוע מראש כי הנאשם שוהה במעצר ארוך יותר מהעונש שהיה מוטל עליו אם יורשע בדינו, מעצרו אינו משרת את התכלית של ההליך העיקרי, שהרי גם אם הוא יורשע בהליך העיקרי – הוא ישוחרר מן המעצר לאלתר.

20.זאת ועוד, גם הנחיית פרקליט המדינה מכירה בשיקול שעניינו ב"ענישה הצפויה לנאשם", כשיקול רלוונטי לעניין אורך תקופת המעצר. כך, בסעיף 28 להנחיית פרקליט המדינה מפורט כי "על התובע להקפיד שאורך תקופת המעצר בה שוהה הנאשם, לא יעלה על התקופה המחייבת מעצר שכזה, הכל בהתאם להיקף התיק ומורכבותו, הענישה הצפויה לנאשם להערכת התובע, כמו גם לעילת המעצר. במקרים בהם יסתבר שאפשר שאין התאמה בין תקופת המעצר לבין נסיבות התיק ועילת המעצר, תשקול התביעה אם יש מקום לבחון בקשה לשחרורו של הנאשם מהמעצר בו הוא נתון, והשמתו באמצעי שפגיעתו פחותה".

קשה אפוא להלום את הטענה כי בית המשפט של המעצר אינו רשאי להביא בחשבון את הענישה הצפויה לנאשם במניין שיקוליו בבואו לדון בקיומה של הצדקה להמשך הארכת מעצר.

21.בנקודה זו ראיתי נכון לתת 'הערת אזהרה'. כאשר קיימות 'ראיות לכאורה' ו'עילת מעצר', על בית המשפט של המעצר להיזהר מלהיכנס בנעליו של בית המשפט הדן בהליך העיקרי, ולעשות כן רק כאשר מסתבר, על פני הדברים, כי גם אם הנאשם יימצא אשם בדינו – הוא ישוחרר לאלתר מהמעצר. ניתן להניח כי החלטה מעין זו לא תתקבל כעניין שבשגרה, אלא במקרים המתאימים, ולאחר שבית המשפט של המעצר נתן דעתו למכלול העובדות והנסיבות הצריכות לעניין. עוד אעיר, כי בכל הנוגע ל"מודל" שהוצע על-ידי בית משפט השלום, שלפיו "יש מקום לערוך אומדן, על דרך מכפלת העונש הנוהג בסיכויי ההרשעה, אשר יהא בו כדי לשקף את תוחלת העונש הצפויה לנאשם", לא נשמעו טיעונים סדורים מפי הצדדים, ועל כן, לא מצאתי לקבוע מסמרות בעניין.

22.ומהתם להכא. בענייננו, אף בית המשפט המחוזי מצא להעיר כי "לא ניתן לקבל מצב שבו בחורה צעירה כבת 18 וחודש בעת ביצוע העבירה, שוהה במעצר תקופה של 5 חודשים ומשפטה לא מתחיל להתברר, כאשר ישיבת ההוכחות הראשונה וככל הנראה היחידה, נקבעה לחודש ספטמבר, דהיינו 7 חודשים מעת מעצרה של [המבקשת]". עם זאת, דומה כי בית המשפט המחוזי הפך את החלטת בית משפט השלום מהטעם, שלגישתו, בית המשפט של המעצר לא היה רשאי להביא במניין שיקוליו את העונש הצפוי להיות מוטל על המבקשת. ואולם, משהגענו עד הלום, ובשים לב לחשיבות השאלה שעל הפרק, ראיתי להעמיד את הדברים על דיוקם.