בש"פ 3651/03 רומי איאד נ. מדינת ישראל

1.זהו ערר שני בעניין מעצרו עד תום ההליכים של העורר, תושב כפר יטה שבנפת חברון.

העורר הועמד לדין בבית משפט השלום בירושלים בעבירות של שהייה שלא כדין בישראל, שימוש במסמך מזויף והכשלת שוטר.

בד בבד עם הגשת כתב האישום עתרה המשיבה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטים נגדו, אך בית משפט השלום סבר כי אין מקום לכך והורה על שחרורו של העורר כנגד הפקדה במזומן בסך 7,500 ₪, ערבות עצמית בסך 2,500 ₪ ושתי ערבויות של צד ג' בסך 4,000 ₪ כל אחד. על החלטה זו הגישה המשיבה ערר לבית המשפט המחוזי, וזה קיבל את הערר והורה על מעצרו של העורר למשך 45 ימים מיום מתן ההחלטה. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי אם בתוך המועד האמור לא יסתיים המשפט, ישוחרר העורר בתנאים שקבע בית המשפט השלום, לאחר שתינתן לצדדים הזדמנות להשמיע את טענותיהם לעניין טיב התנאים ומהותם.

על החלטה זו מלין העורר בפנינו.

2.בא-כוח העורר טוען, כי העורר הינו צעיר בשנים, יליד 1983 וכי זו לו הסתבכותו הראשונה עם החוק. בא-כוח העורר מוסיף וטוען, כי כניסתו של העורר לתחומי מדינת ישראל נבעה מצורכי הפרנסה של משפחתו, זאת ותו לא, וכי הזיוף המיוחס לעורר איננו זיוף מתוחכם אלא זיוף "ספונטני", שאינו מעיד על עבריינות מובהקת של העורר בתחום זה. לבסוף טוען בא-כוח העורר, כי עצם התושבות בשטחים אין בה כדי להוות עילת מעצר מחשש להימלטות מאימת הדין, ועוד הוא טוען כי אין להפלות בעניין זה בין תושבי האזור ובין תושבי מזרח ירושלים.

3.באת-כוח המשיבה, מצדה, תומכת את עמדתה בנימוקים, אשר פורטו בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, בהדגישה את העובדה, כי אין מדובר באשמה של שהייה בלתי חוקית גרידא, אלא בעבירות נוספות של שימוש במסמך מזויף והכשלת שוטרים, תוך התחזות לישראלי. כמו כן, מציינת באת-כוח המשיבה, כי בטרם נתפס עבד העורר בישראל כחודשיים-שלושה, אצל מעביד ישראלי, תוך שהוא מציג עצמו בזהות בדויה. בשל כל אלה, כך טוענת באת-כוח המשיבה, אין מקום ליתן אמון בעורר, גם במימד האינדיווידואלי, זאת בנוסף למימד הכללי, הנוגע לשיקולים של ביטחון הציבור, בתקופת החירום בה אנו מצויים.

4.בהחלטתו ציין בית משפט קמא כי לא זו בלבד שהעורר שהה בתחומי המדינה ללא אישור כחוק אלא שהיה מצויד במסמכים מזויפים הנושאים את השם תאייה מוסא, תושב הכפר סילואן, אליהם שודכו תמונותיו של העורר. הצטיידותו של העורר במסמכים מזויפים וכן ניסיונו להזדהות, תחילה, בפני השוטרים כישראלי העונה לשם "אבי" ואחר כך כתושב הכפר סילואן בשם תאייה מוסא, מלמדים, לדעת בית משפט קמא, על נאשם מתוחכם, שאינו מהסס להפוך לקלס את רשויות השלטון והחוק בישראל. בית משפט קמא דחה את טענת ה"זיוף הספונטני", שהועלתה גם בפניו על ידי בא כוח העורר, וציין כי מדובר במסמכים שהוכנו בקפידה ומבעוד מועד וכל אלה שוללים מניה ובניה את הטענה כאילו מדובר ב"זיוף ספונטני".

בית משפט קמא אף מצא במשקלם המצטבר של כל השיקולים הללו, בסיס לחשש מוחשי ומיידי כי אם ישוחרר העורר ממעצר ויחזור למקום מגוריו בכפר יטא, יתקשו רשויות החוק לאכוף עליו באופן אפקטיבי את ההתייצבות למשפט.

לכל אלה הוסיף בית משפט קמא את השיקול הביטחוני הנובע ממצב החירום השורר בארץ כיום, המקשה על כוחות הביטחון להתפנות למשימות אכיפה שגרתיות; אולם, על מנת לאזן בין האינטרס הכללי, הנוגע לשמירה על ביטחון הציבור, ובין זכותו של העורר, כפרט, לחירות, כל עוד לא נמצא חייב בדינו, הגביל בית משפט קמא את תקופת המעצר למשך 45 יום בלבד, והורה כי אם בתוך תקופה זו לא יסתיים משפטו של העורר ניתן יהיה לשחררו בתנאים מגבילים, כפי שקבע בית משפט השלום.

6.בחנתי את ההחלטה נשוא הערר וכן את הטיעונים שהעלו בפניי הצדדים ואני סבורה כי אין מקום להתערב בהחלטתו המפורטת והממצה של בית משפט קמא, המאזנת באופן ראוי בין האינטרסים הרלוונטיים לסוגיית המעצר. אכן, בעיתות חירום יש ליתן משקל מיוחד לאינטרס של ביטחון הציבור, ולהעדיפו במקרים ראויים על אינטרס הפרט לחירות (ר' בש"פ 2739/02 אנואר בן עוני צבאח נ' מדינת ישראל, פ"ד נו (3) 926) . הדברים יפים ביתר שאת כאשר עניין לנו בנאשם, אשר לא זו בלבד ש שהה באופן בלתי חוקי בתחומי המדינה, אלא אף עשה, לכאורה, שימוש במסמכים מזויפים על מנת לנסות ולהתמיד בשהייה בלתי חוקית זו ולא היסס להכשיל שוטרים בנסותו להציג בפניהם, פעמיים, זהות בדויה. כל אלה, אכן מלמדים, כפי שקבע השופט המחוזי המלומד, כי עניין לנו בעורר, שקיימת לגביו עילת מעצר ולו בשל החשש כי יפעל להימלטות מאימת הדין, אם רק תינתן לו ההזדמנות לכך, עם שחרורו וחזרתו לכפר יטא, שבנפת חברון.

מאידך גיסא, צמצום תקופת המעצר למשך 45 יום, יש בו כדי להבטיח כי הפגיעה בחירותו של העורר לא תהא מעבר למידה הראויה והדרושה לקיום הליך תקין בעניינו.

7.מכל הטעמים המפורטים לעיל, הערר נדחה.