בש"פ 3369/00 מדינת ישראל נ. אברהם גבאי

המשיב הועמד לדין בבית משפט השלום בתל אביב-יפו בגין עבירות של סחר בסם מסוכן, הדחת קטין לשימוש בסם, הספקת סם והחזקת סם שלא לצריכה עצמית. על פי הנטען בכתב האישום,מכר המשיב בהזדמנויות רבות סמים לקטינים ביודעו כי הם קטינים. האישום הראשון מייחס למשיב מכירה בעשרות הזדמנויות לקטינה, ילידת 1983, של סמים מסוג קנבוס ואקסטזי. האישום השני מייחס לו מכירה לקטינה, אף היא ילידת 1983, של סם מסוג קנבוס והאישום השלישי מתייחס למכירה אחת לקטין של סם קנבוס. בחיפוש שנערך בביתו נמצאו שתי שקיות ובהן 3.86 גרם נטו קנבוס בשקית אחת ו163.71- גרם נטו באחרת, וכן קופסה ובה 48 טבליות אקסטזי.

עם הגשת כתב האישום נתבקש מעצרו של המשיב עד תום ההליכים. בית המשפט נעתר לבקשה וקבע בהחלטתו (מפי השופטת ג' רביד) כי אין בחלופת מעצר כדי להבטיח את מטרות המעצר. השופטת של בית המשפט קמא נמקה את החלטתה בכך שאין מדובר במקרה חד-פעמי אלא בפעילות מקיפה ושיטתית לאורך תקופה ארוכה, שבמהלכה סיפק המשיב סמים לקטינים ביודעו את גילם. השופטת נתנה דעתה לכך כי מדובר בקטינים שהסם לא היה חדש להם, אף על פי כן לא ראתה כי יש בכך כדי להמעיט מן המסוכנות הנשקפת מן המשיב.

על החלטה זו הוגש ערר לבית המשפט המחוזי. הדיון בערר נסב רק על שאלת חלופת המעצר. בית המשפט המחוזי קיבל את עררו של המשיב לאחר שהובא בפניו תסקיר מעצר של שירות המבחן. בהחלטתו ציין בית המשפט את התלבטותו נוכח העובדה כי המדובר בעבירות חמורות ונוכח ההלכה שיצאה מלפני בית משפט זה, ולפיה בעבירות מסוג זה אין בחלופת המעצר כדי להשיג את מטרת המעצר. אף על פי כן הגיע השופט לכלל מסקנה כי עניינו של המשיב הוא בגדר חריג לכלל. בהחלטתו הביא בחשבון כי המשיב הינו בן שלושים שנה, ללא הרשעות קודמות, כי מצב בריאותו אינו תקין וכי שירת שירות צבאי ללא דופי. בהחלטתו ציין השופט כי "נסתייע" בהחלטה של בית משפט זה שניתנה מפי השופט י' זמיר בבש"פ 7950/99 רחבי נ' מדינת ישראל (לא פורסם), שעניינה דומה, לדעתו, למקרה שלפנינו. לפיכך הורה השופט כי המשיב ישהה בחלופת מעצר בבית דודתו אשר מוכנה לפקח על כך שלא יצא מן הבית.

על החלטה זו הוגש הערר שבפניי.

באת-כוח המדינה טענה כי החלטתו של בית המשפט המחוזי אינה עולה בקנה אחד עם ההלכה הנוהגת בבית משפט זה. היא עמדה על כך כי העבירות המיוחסות למשיב הן מסוג העבירות המקימות חזקת מסוכנות לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(3) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996-, וכי מסוכנותו של המשיב לא נסתרה. עוד טענה היא להבחנה מהותית בין עניינו של המשיב לבין העניין שנדון בבש"פ 7950/99 הנ"ל, בשל השוני בנסיבות העניין.

בטענותיו לפניי חזר הסניגור על הנימוקים הנוגעים למשיב ולאישיותו, אשר יש בהם, לפי הטענה, כדי להצדיק חריגה מהכלל לפיו אין להסתפק בחלופת מעצר בעבירות מן הסוג המיוחס למשיב. בין היתר ציין הסניגור גם את הקושי המיוחד שיש למשיב בשהייה במעצר, וציין שנחשף שם לחוויות קשות.

שקלתי את טענות הצדדים ובאתי לכלל מסקנה כי דין הערר להתקבל. העבירות המיוחסות למשיב הן חמורות ביותר. פעילותו היתה שיטתית ומקיפה ועיקר החומרה נעוץ בכך שהוא יצר מגע עם קטינים ונהג לספק להם סמים. בית משפט זה כבר עמד על כך כי לעניין הפצת סם לקטינים אין בעובדה כי מדובר בסם מסוג קנבוס, שנחשב לסם שסכנתו פחותה מסמים אחרים, כדי להפחית מן הסיכון. המשיב הפיץ והחזיק גם סמים מסוג אקסטזי, הנמנים עם הסמים הקשים. העובדה שהקטינים אשר קיבלו מידי המשיב את הסם נחשפו כבר לסמים קודם לכן - אין בה כדי להפחית מהמסוכנות הנובעת מהפצת סם כאמור (ראו לדוגמא: בש"פ 7780/98 אדוארד נ' מדינת ישראל (לא פורסם), מפי השופטת ט' שטרסברג-כהן).

מקובלת עלי טענת המדינה כי העניין אשר נדון בבש"פ 7950/99 הנ"ל שונה בנסיבותיו מעניינו של המשיב. באותה החלטה ציין השופט י' זמיר כי היא החלטה חריגה, אשר היתה מעוגנת, בין היתר, בתסקיר המעצר שהוגש לבית המשפט, בעובדה שהעורר שם שיתף פעולה עם המשטרה וסייע לחשיפת עבריינים העוסקים בסמים ובהתרשמותו של בית המשפט כי בנסיבותיו המיוחדות של העורר שם יש משום הצדקה לסטות מן הכלל ולהורות על חלופת מעצר.

אין להרחיב דברים על המסוכנות הנשקפת מאדם שיש לו נגישות לסמים וקשרים המאפשרים לו להפיצם בין קטינים, והוא אף לא נרתע מלעשות כן פעמים רבות. קשה לראות חלופה שיהיה בה כדי למנוע את הסיכון הנשקף מהמשיב. אין לי ספק שמשפחתו של המשיב מגלה רצון טוב ונכונות לסייע, אולם אין בכך בלבד כדי לספק חלופה הולמת למעצר, לשם מניעת הסיכון. זוהי אמנם מעידתו הראשונה של המשיב, ולא נעלם מעיני שרותו הצבאי ועברו הנורמטיבי החיובי, אך אין להתייחס לעניינו כאל מעידה חד-פעמית, בשל ריבוי העבירות והשיטתיות, המיוחסים לו בכתב האישום. תסקיר המעצר לא התייחס כלל להיבט האמור של פעילותו, אלא לשימוש שלו עצמו בסמים, ולפיכך, קשה להסיק ממנו אם ניתן משקל מספיק לחשש הנשקף משחרורו של המשיב.

אם בכל זאת התלבטתי לא מעט בעניינו של המשיב הרי זה משום שנאמנים עלי דברי סניגורו ודבריו שלו עצמו בפניי, כי הוא סובל מאד במעצר. המשיב נתון כבר חמישה חודשים במעצר ומשפטו טרם החל, ואין ספק כי זהו מצב קשה לאדם הנתון במעצר לראשונה בחייו. התברר לי במהלך הדיון כי פתיחת המשפט התעכבה עקב בקשות של הסניגוריה וכי עתה נקבע מועד להקראת כתב האישום, ואף יש להניח כי יקבעו מועדים קרובים לשמיעת ההוכחות. בנסיבות העניין, כאשר יש לשקול, מצד אחד, את מסוכנות המשיב עקב העבירות המיוחסות לו, ומצד אחר את הקושי הנעוץ בעצם המעצר, יש לתת משקל רב יותר לשיקול הראשון. לפיכך, החלטתי לקבל את הערר. עם זאת, יש לעשות הכל כדי לקצר את התקופה בה נתון המשיב במעצר, ולשמוע את משפטו בהקדם. אם לא ייקבעו תאריכים לשמיעה במועדים קרובים יוכל, כמובן, העורר לשוב ולבקש עיון מחדש בהחלטת המעצר.

אשר על כן, החלטתי לקבל את הערר ולבטל את החלטת בית המשפט המחוזי.