בש"פ 3382/97 מתנה יגאל נ. מדינת ישראל

העורר עומד לדין באשמת הריגה. בית-המשפט המחוזי נעתר לבקשת המאשימה והורה על מעצרו של העורר עד לתום בירור משפטו. בערר שלפני משיג סניגורו של העורר על צדקת ההחלטה.

המעשה בתמצית: העורר היה חברו של המנוח. שניהם נזקקו לסם מסוכן. ביום המעשה רכשו סמים לשימוש משותף. בהיותם ליד ביתו של העורר, דרש העורר מן המנוח למסור לו חצי ממנת הסם המשותפת, ומשסירב המנוח לחלוק את הסם שבידו עם העורר, ניסה העורר לחטוף מידי המנוח את מנת הסם. בין השניים פרצה תיגרת-ידיים. במהלך התיגרה נטל העורר סכין מתוך ארון חשמל שבאכסדרת הבניין. הוא יצא מן הבניין אל הרחוב וכשנוכח שהמנוח בא בעקבותיו, נופף בסכין לעברו בנסיון להרתיעו. המנוח לא נסוג ואז נעץ העורר את הסכין בצווארו של המנוח. כתוצאה מהדקירה, שפילחה את רקמת הצוואר עד לעומק של כ17- ס"מ, נגרמה למנוח פגיעה בכלי דם ראשיים וכתוצאה מכך נפטר.

טענתו העיקרית של הסניגור היא, כי מנסיבות העניין עולה שהעורר נטל את הסכין במטרה להתגונן מפני תקיפתו על ידי המנוח. על רקע זה, טוען הסניגור, עשוי העורר להישמע בטענה של הגנה עצמית. אני סבור שסיכוייה של טענה זו דלים. מגירסת העורר עצמו עולה, כי המנוח תקף אותו בידיים ריקות. היזקקות לסכין בנסיבות אלה אינה עומדת בדרישת המידתיות שבה מותנית התנהגות שיש בה משום התגוננות גרידא.

טענתו השניה של הסניגור היא, כי העורר לא התכוון לנעוץ את הסכין בצווארו של המנוח. מלכתחילה לא התכוון אלא להרתיע את המנוח מפני תקיפתו ולהרחיקו, אלא שתוך כדי תיגרה נפגע המנוח באקראי מן הסכין שהחזיק העורר בידו. לכן, אין לומר שלעורר היתה מודעות לאפשרות הפגיעה ולתוצאותיה.

דא עקא, תיאור זה אינו מתיישב עם העובדה הפשוטה, שסכינו של העורר חדרה לצווארו של המנוח עד לעומק של כ17- ס"מ. על כל פנים, עצם השימוש בסכין, בדרך שבה נעשה הדבר, מעיד לכאורה על מודעות, לא רק לאפשרות הפגיעה אלא גם לתוצאתה הקטלנית של הפגיעה.

הסניגור הוסיף וטען, כי ראוי היה לבית-המשפט קמא להסתפק בחלופת מעצר. שקילת הנסיבות מובילה אותי למסקנה שגם דינה של טענה זו להידחות. העורר עשה שימוש קטלני בסכין על רקע מריבה עם חברו, שסבה על זכותו לחצי מנת סם. מי שמסוגל לנעוץ סכין בצווארו של אדם על רקע סכסוך מסוג זה, מעיד על עצמו שהוא מסוכן לציבור וכי אין די באמצעים יותר מתונים מכליאה ממש כדי לשכך את הסכנה הזאת.

הערר נדחה.