בש"פ 3399/10 סאמי אבו עייש נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע אשר הורה על המשך מעצרו של העורר עד ליום 12.5.10 וזאת לצורך קבלת תסקיר מבחן שיבחן את החלופה שהוצעה.

1.

ביום 21.4.10 נעצר העורר בחשד לביצוע עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע וסחיטה באיומים. ביום 21.4.10 הוארך מעצרו של העורר עד ליום 26.4.10. על החלטה זו הוגש ערר לבית המשפט המחוזי, אך הערר נדחה. ביום 26.4.10 הוגשה בקשה נוספת להארכת מעצרו של העורר, יחד עם הצהרת תובע. בית המשפט התבקש להאריך את מעצרו של העורר בשלושה ימים לצורך הגשת כתב אישום והגשת בקשה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו. בית משפט השלום (כב' השופט נ' אבו טהה) דחה את הבקשה והורה על שחרורו של העורר לחלופת מעצר. בית המשפט ציין כי מחומר החקירה עולה כי העבירות בוצעו על רקע של סכסוך בנוגע לחזקה במקרקעין, כאשר העורר טוען לזכויות באותם מקרקעין. בית המשפט קבע כי כנגד העורר ישנה תשתית ראייתית לכאורית, אך היא בעייתית שכן היא באה על רקע המחלוקת האזרחית בין המעורבים. כמו כן צוין כי מרבית המעשים בעלי הגוון הפלילי מיוחסים לאדם אחר שטרם נעצר. העורר הינו עורך דין במקצועו בעל עבר נקי. לפיכך הורה בית המשפט על שחרורו של העורר למעצר בית בפיקוח שלושה ערבים.

2.

על ההחלטה ניתן עיכוב ביצוע עד ליום 27.4.10. ביום זה הגישה המדינה ערר על ההחלטה וכן בקשה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו. ביום 3.5.10 ניתנה החלטתו של בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ט' חימוביץ) אשר קיבל את ערר המדינה והורה על מעצרו של העורר עד למתן החלטה אחרת, וכן הורה על הגשת תסקיר בעניין החלופה שהוצעה. בית המשפט קבע כי קיימות ראיות לכאורה במידה מספקת הקושרות את העורר לעבירות נשוא האישום. כן נקבע כי קיימת עילת מעצר הנובעת ממהות העבירה. שחרור בעבירות מסוג זה מעלה חשש להמשך המעשים וכן להטלת אימה על קורבנות העבירה. עם זאת התחשב בית המשפט בכך שמדובר רק באיומים באלימות נגד הגוף והרכוש ולא באלימות פיזית של ממש, ובכך שהעורר נעדר עבר פלילי. לפיכך קבע בית המשפט כי יש לבחון את החלופה שהוצעה בעיניים מקצועיות וכי יש להורות על מעצרו של העורר עד לקבלת תסקיר שירות מבחן שיבחן את החלופה שהוצעה.

3.

יצוין כי בכתב האישום שהוגש לבסוף כנגד העורר נטען כי העורר טוען לזכויות במקרקעין שמופעלת בהם מחצבה. העורר קשר קשר יחד עם אחרים להטיל אימה על המשתמשים במכרה להפסיק לבצע עבודות כרייה כלשהן במקום. במסגרת זו איים העורר יחד עם אחר על בעלי תפקידים שונים במחצבה כי אם לא יופסקו העבודות יפגעו בציוד שבמקום, וכן איימו כי יפגעו בקבלן. כתוצאה מאיומיהם הופסקה העבודה במכרה והוצא כל הציוד המכני הכבד מהמקום.

4.

בערר שבפניי התמקד בא-כוח העורר בטענה הנוגעת להליך הפרוצדוראלי שקיים בית המשפט המחוזי. לטענתו, היה על בית המשפט המחוזי לשמוע ולהחליט תחילה בערר המדינה ורק לאחר מכן לשמוע טיעונים ולהחליט בבקשה למעצר עד תום ההליכים. כמו כן האריך בית המשפט המחוזי את מעצרו של העורר בשבעה ימים לצורך הגשת כתב אישום, בעוד שהחוק מתיר הארכת מעצר בחמישה ימים בלבד לצורך זה. למעשה, טוען הסנגור, אף לא ניתנה החלטה בעניין, כך שהעורר היה עצור מיום 27.4.10 ועד ליום 3.5.10 ללא כל החלטה שיפוטית כדין. הסנגור סבור כי טעה בית המשפט כי יש צורך בתסקיר, שעה שמספר ערכאות קבעו כי הערבים שהוצעו הם טובים וראויים. בשל ההמתנה לתסקיר נעצר העורר לתשעה ימים נוספים. בא-כוח העורר מדגיש כי העורר בעל עבר נקי, עורך דין במקצועו, שאינו הנאשם העיקרי בעניין, אלא שותפו למעשים. בית המשפט לא הביא בחשבון כי לעורר לא מיוחסת כל אלימות או פגיעות בגוף או ברכוש. כן התעלם בית המשפט מכך שהרקע למעשים הוא סכסוך אזרחי השנוי במחלוקת אמיתית.

5.

באת-כוח המדינה טענה כי בית המשפט המחוזי לא סגר את הדלת בפני שחרורו של העורר, אלא אך ביקש כי יוגש תסקיר שירות מבחן בעניין החלופה שהוצעה, ואחר כך יישקל העניין לאור המידע שיתקבל. לפיכך סברה הפרקליטה כי אין טעם פרקטי בהגשת ערר זה. היא ציינה כי התסקיר אמור להיות מוגש ב-12.5.10. עוד טענה הפרקליטה כי איחוד הדיון בערר שהוגש ובבקשה למעצר עד תום ההליכים נעשה לשם ייעול הדיון וההליכים. כמו כן כפל ההליכים נעשה על מנת למנוע טענות לפיהן המדינה פועלת שלא בידיים נקיות, שכן היא משיגה את מטרת הערר באמצעות בקשה למעצר עד תום ההליכים.

6.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים נחה דעתי כי דין הערר להידחות. בית משפט השלום הורה על שחרורו של העורר לחלופת מעצר ועיכב החלטה זו על מנת לאפשר למדינה לערור על ההחלטה. המדינה לא השלימה עם החלטה זו והגישה בגינה ערר במסגרת תקופת עיכוב הביצוע שניתנה לו. במקביל, הגישה המדינה כתב אישום ובקשה למעצר עד תום ההליכים. מאחר שהגשת שני ההליכים נעשתה יחד, אוחד הדיון בשני ההליכים ואף ניתנה החלטה משותפת.

יש לציין כי במסגרת הערר דן בית המשפט במעצרו של החשוד מכוח סעיף 17(ד) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה –מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ). סמכות המעצר המוענקת בסעיף זה מיועדת לגשר בין תום החקירה להגשת כתב האישום ומוגבלת לחמישה ימים בלבד. על מנת לאשר מעצר זה על בית המשפט להשתכנע כי יש עילה לכאורה לבקש את מעצר החשוד עד תום ההליכים (ראו בש"פ 4455/00 מדינת ישראל נ' בדווי , פ"ד נד(4) 794 (2000)). בכך יש במידה רבה הקבלה לדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים אשר בוחן האם אכן יש עילה לעצור את הנאשם עד תום ההליכים נגדו, גם אם שתי הבחינות נעשות ברף שונה.

7.

הסדר הנכון וההגיוני של הדברים הוא קודם כל הגשת ערר על ההחלטה לשחרר את החשוד על-פי סעיף 17(ד) לחוק המעצרים, ולאחר מכן הגשת כתב אישום והגשת בקשה למעצר עד תום ההליכים. מאחר שמדובר בשני שלבים נפרדים של ההליך הפלילי, אך מתבקש הוא כי ינקטו שני הליכים נפרדים אשר נועדו למטרות נפרדות. עם זאת, בשל סמיכות הזמנים של שני הליכים אלו מגישה לעיתים המדינה כתב אישום יחד עם בקשה למעצר עד תום ההליכים בתקופת עיכוב הביצוע שניתנה לה לצורך הגשת ערר על ההחלטה לפי סעיף 17(ד) לחוק המעצרים, וזאת מבלי שיוגש ערר כלל. דרך פעולה זו אינה פסולה בעיני, אך יש להדגיש כי זאת ניתן לעשות בכפוף לכך שהמדינה מודיעה מלכתחילה לבית המשפט שבפניו הבקשה לעיכוב הביצוע על כך שהיא שוקלת אפשרות של הגשת כתב אישום ובקשה למעצר עד תום ההליכים בתקופת עיכוב הביצוע, במקום הגשת ערר, ובית המשפט מאשר זאת. אם בכל זאת הוגשו שני ההליכים במקביל בתקופת עיכוב הביצוע איני רואה פגם באיחוד הדיון בשני ההליכים, שכן כאמור דנים שני ההליכים במטריה דומה, גם אם ברי שהבחינה לפי סעיף 17(ד) אינה ברף הנדרש בבחינה במסגרת הבקשה למעצר עד תום ההליכים. מכל מקום יש להדגיש כי על בית המשפט ליתן החלטה מנומקת באשר למעצרו של הנאשם עד למתן ההחלטה הסופית בשני הליכים אלו בהתאם לקריטריונים הקבועים להטלת מעצר ביניים (ראו בש"פ 3196/00 אברג'יל נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(2) 236 (2000)).

8.

באשר לענייננו. במצב הדברים הנוכחי מצוי העורר במעצר מכוח סמכותו של בית המשפט המחוזי למעצר ביניים עד להחלטה בבקשה למעצר עד תום ההליכים. בהתאם לדברים האמורים לעיל, אכן היה מקום ליתן החלטה בשלב מוקדם יותר אשר תורה או על דחיית הערר או על מעצר ביניים, אך כרגע מדובר במעצר חוקי ובסמכות בהתאם לשיקול דעת בית המשפט. לצורך ההחלטה הסופית בבקשה למעצר עד תום ההליכים הורה בית המשפט על הגשת תסקיר שירות מבחן, כפי שבסמכותו להורות. לא מצאתי כי יש להתערב בשיקול דעתו זה של בית המשפט המחוזי, וברצונו לקבל חוות דעת מקצועית שתאפשר לו לקבל החלטה מושכלת יותר בעניינו של העורר. תסקיר המבחן אמור להיות מוגש תוך מספר ימים, עד ליום 12.5.10. יש להניח כי זמן קצר לאחר מכן תינתן החלטתו של בית המשפט המחוזי לעניין שחרורו של העורר לחלופת מעצר. לוח זמנים זה נראה סביר ואין צורך בשלב זה בהתערבות בית משפט זה. מובן כי לאחר מתן ההחלטה תהיה הדרך פתוחה בפני העורר לשוב ולערור בפני בית משפט זה.

משכך, הערר נדחה.