בש"פ 3196/00 יוני אברג'יל נ. מדינת ישראל

1.לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט צ' כהן) בתיק ב"ש 1275/00, בה החליט היום, 2.5.00, כי העורר ייעצר ב"מעצר ביניים" עד למתן החלטה אחרת בעניינו. בצד החלטה זו קבע בית משפט קמא, כי לגופו של הערר שנדון בפניו על שחרור העורר בידי בית משפט השלום, תינתן החלטה בשאלת המשך מעצרו של העורר לצורכי חקירה למחרת היום ב- 3.5.00 בשעה 11:30.

הרקע העובדתי הצריך לעניין הוא בתמצית כדלקמן: העורר נעצר על ידי משטרת ישראל ביום 30.4.00 בחשד לביצוע עבירת שוד בחבורה שארע ב13.2.00-. ביום 1.5.00 ניתנה בעניינו החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט ענבר) בתיק מ/ 8386/00, בה נקבע, לאחר דיון, כי העורר ישוחרר ממעצרו בכפוף לתנאים מגבילים ובתוכם מעצר בית למשך מספר ימים. על החלטה זו לא נתבקש, וממילא לא נתקבל, צו עיכוב ביצוע והעורר שוחרר בכפוף לתנאים שנקבעו כבר ביום 1.5.00. ביום 2.5.00 הגישה המדינה ערר על החלטת בית משפט השלום לשחרר את העורר. ערר זה נדון בבית המשפט המחוזי באותו יום וטיעוני הצדדים נשמעו לגופם. עם סיום שמיעת הטיעונים החליט בית המשפט המחוזי, כאמור, כי העורר יוחזק במעצר, וכי ההחלטה לגוף הערר תינתן למחרת היום בשעה 11:30. להחלטת בית המשפט המחוזי לעצור את העורר בסיום הטיעונים לערר לא ניתנו כל נימוקים שהם. בעקבות החלטה זו נעצר העורר ומכאן הערר שבפני, אשר נדון במעמד הצדדים מטבע הדברים, בשעת לילה מאוחרת.

3.עיקר טענתו של העורר מופנית כנגד החלטת בית המשפט המחוזי, אשר קבע כי יש לעצרו עד מחר, וזאת בלא שניתנו נימוקים כלשהם להחלטת מעצר זו. על פי הטענה, סעיף 12 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה מעצרים), תשנ"ו - 1996 (להלן - "חוק המעצרים") מחייב כתנאי למעצר, כי תינתן בעניין מעצר החלטה מנומקת בכתב. לטענת העורר, משלא ניתנה הנמקה כלשהי, בטלה החלטת בית המשפט המחוזי ויש לשחררו לאלתר.

לגופו של עניין, נטען על ידי העורר, כי בית המשפט קמא, בהחליטו לעצרו לאחר שקודם לכן שוחרר, סטה מהלכה מושרשת הנוהגת מימים ימימה, לפיה לא ייעצר מחדש אדם ששוחרר אלא במקרים חריגים, וכי המקרה שלפנינו אינו נמנה עליהם.

4.באי כח המדינה השיבו לטיעוני העורר בטיעונים העיקריים הבאים:

א.לגופם של דברים, מעצר העורר מתחייב נוכח העובדה כי במשך תקופה ארוכה לאחר ביצוע העבירה נשוא החקירה ביום 13.2.00, היה העורר בגדר עבריין נמלט וצרכי החקירה מחייבים כי עד להשלמתה יימצא במסגרת מובטחת;

ב.קיים חשש של ממש משיבוש מהלכי חקירה באם ישהה העורר מחוץ למסגרת מעצר. לצורך כך הגישה המדינה מסמכים ונתונים שונים;

ג.ההלכה הפסוקה מסמיכה בית משפט, הדן בבקשת מעצר, ליתן צווי ביניים שעניינם "מעצרי ביניים" במסגרת הסמכות הכללית להורות על מעצרו של אדם. ההחלטה נשוא הליך זה מצויה בגדר סמכות זו וניתנה על יסוד טעמים שלגופו של עניין.

5.נתתי דעתי לטעמי הערר ולטענות שהועלו מנגד ובאתי לידי מסקנה, כי אף שנפל פגם בהחלטת בית המשפט קמא לעצור את העורר בלא מתן נימוקים מפורטים, אין להתערב בהחלטה לגופה, וזאת מהטעמים הבאים:

א.מעצר חשוד בטרם הגשת כתב אישום מותנה בקיומה של אחת העילות המנויות בסעיף 13 לחוק המעצרים. על פי סעיף 53(א) לחוק זה, נתונה זכות ערר על החלטת בית משפט בנוגע למעצר או שחרור, ועל החלטת בית משפט בערר נתונה זכות ערר לבית המשפט העליון. סעיף 12 לחוק קובע כי תינתן החלטה מנומקת בכתב על מעצרו של אדם או על שחרורו. הטעם העיקרי לצורך בהנמקה נעוץ בצורך להבהיר בצורה ברורה מה הטעם העומד מאחורי החלטה הנוגעת למעצר או שחרור. יתר על כן: דרישת ההנמקה נועדה לאפשר את העמדת ההחלטה במבחן הביקורת העררית, משהיבט חירות הפרט מחד, ובטחון הציבור מאידך, נוגעים בדבר. העדר הנמקה מקשה על ערכאת הערר להעמיד במבחן את בסיס ההחלטה. ממילא, החלטה בנוגע למעצר או שחרור שאינה מלווה בהנמקה נגועה בפגם.

ב.על פי ההלכה הפסוקה, סמכות המעצר מקימה יחד עמה דרך כלל גם "סמכות מישנית", מכוחה רשאי בית המשפט, על פי שיקול דעתו, להורות על "מעצר ביניים" עד למתן החלטה סופית בבקשת המעצר. נראה כי כלל זה יפה הן למעצר עד תום ההליכים (ראה: בש"פ 6190/98 מדינת ישראל נ' שושני ואח' מיום 25.10.98, וכן בש"פ 289/91 הררי נ' מדינת ישראל, פד"י מה(2) 759) ועשוי להיות ישים גם לגבי מעצר לצרכי חקירה. גם בהליכי בקשות למעצר לצרכי חקירה עשויים להיווצר מצבים שונים בהם נדרש להפעיל סמכות מישנית למעצר ביניים עד לקבלת החלטה סופית בבקשה לגופה וטעמי הפרשנות שיושמו בהקשר למעצר עד תום ההליכים עשויים לחול, בשינויים המתחייבים, גם לענין זה.

אלא שנקיטת אמצעי ביניים זה חייב להתבסס על עילת מעצר מוכרת ועל טעם ברור ומפורש אשר ניתן להעמידו במבחן הביקורת. כן מתחייבת הנמקה מפורשת אשר תבהיר מהם הטעמים העומדים ביסוד מעצר-ביניים וההחלטה נתונה לביקורת ערכאת הערר.

ג.בענייננו הפעיל בית המשפט קמא סמכות משנית למעצר ביניים אולם לא פירש את הטעמים לכך ולא הוסיף להחלטתו הנמקה כלשהי. במובן זה נפלה תקלה מעם בית המשפט קמא.

ד.חרף תקלה זו, ולאור נתונים שהובאו על ידי נציג המשיבה בדיון בפני בית משפט קמא כפי שפורטו בפרוטוקול הדיון שם, ניתן להסיק כי הטעמים למעצר הביניים היו נעוצים בחשש מקשיי איתור העורר אשר עלו לאור נסיון העבר, הסכנה משיבוש הליכי החקירה ובחשש ממסוכנותו לציבור באם יישאר משוחרר. הדברים עולים מטיעוני ב"כ המשיבה בדיון בבית המשפט המחוזי ונראה כי טעמים אלה עמדו ביסוד ההחלטה שנתקבלה.

ה.אין זה השלב לנקוט עמדה לגופם של טיעוני הצדדים בערר, ככל שהם נוגעים לשאלת המשך מעצרו של העורר לצרכי חקירה לימים הבאים, שהרי החלטה בענין זה צפויה להתקבל על ידי בית המשפט קמא מחר. לצורך הענין שלפני, הנוגע למעצר הביניים בלבד, ניתן לומר כי משך הזמן הקצר שנקבע למעצר הביניים, שהוא בן יממה אחת, בצירוף הטעמים שהועלו על ידי המדינה בדיון בערר בפני בית משפט קמא ואשר על פי ההנחה הם העומדים ביסוד החלטת המעצר, מצדיקים את דחיית הערר שבפני לגבי מעצר הביניים וקיומה של החלטת בית המשפט קמא.

ו.אין צריך לומר כי ההחלטה בערר העתידה להינתן מחר, אשר תכלול כמצופה נימוקים מפורטים, תהא היא עצמה נתונה לביקורת עררית על פי סדר הדברים הרגיל

.

לאור כל האמור לעיל הערר נדחה.