בש"פ 3406/12 מדינת ישראל נ. אבו סהיבאן רפאת

ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט נ' אבו-טהה) מיום 30.4.12 אשר הורה על שחרור המשיב לחלופת מעצר.

1.

כנגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של קשירת קשר לפשע; שוד בנסיבות מחמירות; נשיאת נשק; חבלה בכוונה מחמירה; וחבלה במזיד. על פי הנטען בכתב האישום קשר המשיב יחד עם אחרים לשדוד בעל בית קפה. לצורך השוד שיתף המשיב בקשר עובד בבית הקפה בשם מוחמד. בהתאם לסיכום ביניהם באחד הלילות התקשר מוחמד למשיב ודיווח לו כי בבית הקפה נותרו לקוחות אחרונים. סמוך לכך נכנס המשיב יחד עם אחר לקפה כשהם לבושים חרמוניות, עוטים כפפות וכובעי גרב על פניהם. אחד מהשודדים אחז אקדח, כיוון אותו ליושבי בית הקפה והורה להם להתכנס יחד ולהרים ידיים. השודד דרך את האקדח וכדור חי נפל ממנו על הרצפה. השודד הורה לבעל בית הקפה להביא לו את הכסף שברשותו והלה מסר לו כ-15,000 ₪ שהוציא מכיסי מכנסיו ועוד 700 ₪ מהקופה. כן מסר לשודדים את מפתחות רכבו ואת הקוד לרכב. השודד הלא חמוש עשה סיבוב ברכב וחזר, אך בינתיים הצליח אחד מבניו של בעל בית הקפה להזעיק את המשטרה. בהגיע המשטרה התפתח קרב יריות בין השודדים לשוטרים שבחסותו הצליחו השודדים להימלט ברכב שנשדד, שלאחר מכן ננטש ואותר.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה לעצור את המשיב עד לתום ההליכים נגדו. ביום 1.4.12 ניתנה החלטתו של בית המשפט המחוזי בה נקבע כי המדינה הניחה תשתית ראייתית לכאורית לחובת המשיב בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום. בית המשפט ציין כי השגות הסנגור אכן מעלות שורה של תהיות ובעיות, אך אין בהן כדי להוות כרסום ממשי בתשתית הראייתית, ומכל מקום מקומן להתברר במסגרת ההליך העיקרי.

3.

לאחר קבלת תסקיר מעצר הורה בית המשפט המחוזי ביום 30.4.12 על שחרורו של המשיב לחלופת מעצר בבית הוריו ברהט. נקבע כי עוצמת הראיות בתיק זה הינה שיקול המצדיק שחרור לחלופת מעצר מתאימה. כמו כן, המשיב נעצר רק שמונה חודשים לאחר האירוע, עובדה המקהה את המסוכנות הנשקפת ממנו, בייחוד כאשר מדובר בצעיר נעדר עבר פלילי. עוד ציין בית המשפט כי חלופת המעצר נבחנה על ידי שירות המבחן ונמצאה מתאימה, וכי אף בית המשפט התרשם באופן חיובי מהערבים. כן צוין כי בתיק אחר המתנהל נגד המשיב שוחרר המשיב לאותה חלופת מעצר המוצעת כאן ולא חלו הפרות במהלך שחרורו. התסקיר אף מצביע כי המשיב מתקשה להסתגל למעצר. משכך הורה בית המשפט על שחרורו של המשיב לחלופת מעצר בבית הוריו ובפיקוחם ובפיקוח דודו. כן הורה בית המשפט על איזוק אלקטרוני ועל הפקדת ערבויות.

מכאן ערר המדינה שבפניי.

4.

באת-כוח המדינה טענה כי התשתית הראייתית כנגד המשיב הינה חזקה

ומבוססת על הודעותיו של מוחמד אשר מפליל את המשיב; מחקרי תקשורת המצביעים על שיחות אינטנסיביות בין מוחמד למספר טלפון מסוים עד סמוך מאוד לשעת השוד, וראיות המלמדות כי מספר הטלפון האמור שייך למשיב; הודעתו של תושב שטחים המאשר את הודעתו של מוחמד באשר לתיאום שנעשה איתו לשלוח את הרכב של בעל בית הקפה לשטחים; וכן שמירת המשיב על זכות השתיקה כמעט באופן מלא. הפרקליטה טענה כי בהחלטתו הראשונה של בית המשפט המחוזי נקבע כי מתקיימת תשתית ראיות לכאורה וכי אין כל כרסום ראייתי. באשר למסוכנותו של המשיב טענה הפרקליטה כי שירות המבחן נמנע מהמלצה על שחרורו של המשיב לחלופת מעצר בשל ההתרשמות מהמסוכנות הנשקפת ממנו ולמרות התרשמותו החיובית מהחלופה שהוצעה. בנוסף כנגד המשיב הוגש כתב אישום נוסף המייחס לו שוד שבוצע כארבעה חודשים לאחר השוד נשוא העניין דנן, וגם שם נשאו השודדים אקדח והשתמשו בו כדי לאיים על הנשדדים. עוד הדגישה הפרקליטה את חומרת נסיבות כתב האישום המיוחסות למשיב בתיק זה.

5.

מנגד ביקש בא-כוח המשיב לדחות את הערר. לטענתו, כבר בהחלטתו הראשונה של בית המשפט המחוזי צוינו קשיים ותמיהות העולים מהראיות, אשר קיבלו משקל בהחלטה לשחרר את המשיב לחלופת מעצר. מהראיות עולה שיתכן ומוחמד מפליל את המשיב על מנת לחפות על מישהו אחר. המדובב מסייע למוחמד לבנות גרסה שתאפשר לו להיות עד מדינה בתיק ורואים שמוחמד מתלבט את מי להפליל. מוחמד אף מסר שם של שודד שני, אך הוא כלל לא נעצר. כן לא נחקרו אנשים אחרים שהוזכרו בהודעתו של מוחמד על מנת לאמתה. אף לא נעשה מאמץ מספיק לוודא שמספר הטלפון אכן שייך למשיב. הסנגור הדגיש כי אין מחלוקת שישנן ראיות לכאורה, אך לטענתו מדובר בראיות שעוצמתן חלשה. הוא הדגיש כי בתיק השני שמתנהל נגדו שוחרר המשיב לחלופת מעצר ולא הפר את תנאיה.

6.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ועיינתי בחומר החקירה שהוגש לי על ידי הצדדים מצאתי כי יש לקבל את ערר המדינה. הצדדים אינם חלוקים כי ישנן ראיות לכאורה כנגד המשיב, אלא שהמחלוקת מתמקדת בעוצמת הראיות. מעיון בראיות עולה כי אכן ישנה תשתית ראייתית כנגד המשיב שיש בכוחה להפוך לאחר שתעבור את כור ההיתוך של ההליך הפלילי לתשתית שתביא להרשעתו של המשיב במיוחס לו (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133 (1996)). תשתית זו עיקרה בהודעותיו של מוחמד אשר מפליל את המשיב ומייחס לו את האמור בכתב האישום. להודעותיו של מוחמד יש חיזוק בדמות הודעתו של האני הוארין. חיזוק זה אמנם אינו מתייחס ישירות למשיב אך יש בו כדי לחזק לכאורה את מהימנות הודעותיו של מוחמד באופן כללי. נוסף על כך קיימים מחקרי תקשורת שמצביעים על שיחות רבות סמוך לשוד בין מוחמד לבין מספר טלפון מסוים. מספר טלפון זה משויך למשיב באמצעות שתי עדויות, שהמרכזית ביניהם היא של ידידה של המשיב בשם אבלינה. על כל אלה מתווספת שתיקתו של המשיב בחקירה אשר לא סיפק כל הסבר לאמור בהודעותיו של מוחמד או למספר הטלפון ששויך לו (ראו בש"פ 3070/11 אינברם נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 5.5.11)). על פניה שורת ראיות אלו מבססת תשתית לכאורית איתנה. אכן, הסנגור העלה בפני שורה של טענות ותמיהות הנוגעות למהימנות הודעותיו של מוחמד המבוססות על החשש של "תפירת תיק" למשיב; להעדר ראיות מספיקות לשיוך מספר הטלפון למשיב; ולמחדלי חקירה שונים. עם זאת, תמיהות וטענות אלו מקומן להתברר בהליך העיקרי ואין בהן בשלב זה כדי להחליש מעוצמת הראיות לכאורה שהוצגה על ידי המדינה (ראו גם החלטתה של השופטת חיות בעניינו של מוחמד- בש"פ 2628/12 טל נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 29.4.12)). מכאן המסקנה כי אין בעוצמת הראיות כדי להוות שיקול לטובת שחרורו של המשיב לחלופת מעצר.

7.

באשר למסוכנות הנשקפת מהמשיב. שוכנעתי כי מסוכנות זו מצדיקה הותרתו של המשיב במעצר בשלב זה של ההליך. אמנם מדובר בצעיר נעדר עבר פלילי, ואף לגבי החלופה שהוצעה על ידו בבית הוריו היתה התרשמות חיובית הן של שירות המבחן והן של בית המשפט המחוזי. עם זאת, השיקולים הניצבים מנגד גוברים לטעמי במקרה זה. ראשית, לא ניתן להמעיט בחומרת המעשים המיוחסים למשיב. המשיב היה שותף לשוד מזוין אשר נעשה בו שימוש בנשק חם לצורך איום על יושבי בית קפה ועל בעל בית הקפה. יתרה מכך, כאשר הגיעה המשטרה למקום התפתח קרב יריות בין השודדים למשטרה, שלמרבה המזל לא הסתיים בפגיעות בנפש. מעשים חמורים אלו כשלעצמם מצדיקים מעצר ממשי של המעורב בהם. על זאת יש להוסיף את התיק הנוסף המתנהל נגד המשיב שאף במסגרתו מיוחסת למשיב עבירה של שוד שהיה מעורב בו נשק חם ובריחה מכוחות המשטרה. ולבסוף יש לציין את תסקיר שירות המבחן שהתרשם מרמת סיכון להישנות התנהגות פורצת גבולות והחליט להותיר את העניין לשיקול דעתו של בית המשפט, וזאת על אף התרשמותו החיובית מהחלופה שהוצעה. שקלול כל הנותנים הללו מובילים למסקנה ברורה שאין לאפשר בשלב זה את שחרורו של המשיב לחלופת מעצר.

הערר מתקבל, אם כן.