בש"פ 3430/04 יוסף לוי נ. מדינת ישראל

1.הערר הוגש על שתי החלטות שניתנו על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט י' כהן): האחד, מיום 8.12.03, בה הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המתנהלים נגדו, והשני, מיום 10.3.04, בה נדחתה בקשתו של העורר לעיון חוזר בהחלטה הראשונה. בדיון חזר בו בא-כוח העורר מן הטענה כי אין ראיות לכאורה נגד העורר.

2.ביום 26.9.03 הוגש נגד העורר כתב אישום, בו נטען כי העורר ניסה לרצוח את אשתו (המתלוננת). ביום 8.12.03 החליט בית המשפט המחוזי לעצור את העורר עד לתום ההליכים נגדו. בהחלטתו, סקר בית המשפט את הראיות הרבות אשר עמדו נגד העורר, וביניהן עדותה של אשתו לפיה העורר חבט בה בסולם עץ, הטיח את ראשה מספר פעמים במדרגות וניסה לחנוק אותה למוות. כן הובא בהחלטה זו עדותו של רופא בית החולים, אשר העיד כי מצא סימני חניקה על צווארה של המתלוננת, ועדותם של שני פועלים שעבדו קרוב לביתם של העורר ואשתו, אשר העידו כי שמעו צעקות בעת האירוע. עוד נסקרו בהחלטה ראיות אחרות אשר, לדעת בית המשפט, יש בהם "פוטנציאל ממשי להרשעת המשיב בעבירה המיוחסת לו".

3.לימים נתבקש בית המשפט לחזור ולעיין בהחלטתו זו. העורר טען כי קיימות שתי סיבות המצדיקות שינוי החלטה בעניין המעצר: האחד, כי אשתו של העורר כבר מסרה עדותה בבית המשפט, כך שאין חשש ששחרורו של העורר ישבש את הליכי המשפט, והשני, שעלה בידי העורר להציע חלופת מעצר טובה יותר מהחלופה שהוצעה בעת קבלת ההחלטה הראשונה. בית משפט דחה בקשה זו, בציינו כי העורר "הוא אדם מסוכן לציבור בכלל ולאשתו בפרט", וכי חלופת המעצר המוצעת "לא תפיג את החשש הקיים במסוכנותו".

4.בא-כוח העורר מצביע על כך שמרשו עצור מזה 7 חודשים מאז הגשת כתב האישום; הוא מצטט מדברי באת-כוח המאשימה בערכאה הראשונה וטוען כי היא הסכימה לשקול מחדש את נושא המעצר בתום תשעה חודשים. לטענתו אם כך אין מניעה לשקול את העניין מחדש בחלוף 7 חודשים. הוא ציין בדיון כי העורר מוכן לחלופת מעצר רחוקה יותר מזו המוצעת.

5.אשר לסיום עדותה של המתלוננת: בהחלטה הראשונה ביסס בית המשפט את עילת המעצר על המסוכנות הנשקפת מהעורר. בכך צדק לדעתי. המעשה נשוא האישום מעיד על מסוכנות של העורר נגד אשתו המתלוננת. תהיינה סיבותיו של העורר למעשה שלכאורה ביצע אשר תהיינה, המסוכנות אינה מוסרת לאחר שנמסרה עדותה של המתלוננת. שקלתי אם ניתן להסיר את חשש המסוכנות על ידי חלופת מעצר מרוחקת יותר, והגעתי למסקנה שלא ניתן לעשות כן. אכן, לכאורה, העורר היה עד למעשה נשוא האישום אדם נורמטיבי. הוא רופא במקצועו. קשה להבין מדוע נעשה (לכאורה) המעשה שלטענת העורר אינו אלא תאונה מצערת. בנסיבות אלה חזקת המסוכנות בעינה עומדת עד היום. אין לפרש את דברי באת כוח המאשימה בערכאה הראשונה כהבטחה לשחרור; אף עוד תאמר כי זו הבטחה לשקול מחדש, הנה שקלה המאשימה את ששקלה ועמדתה הובאה בפני נציגת המדינה - עו"ד מטר - שהתנגדה, ולדעתי בצדק, לשחרור.

6. הערר נדחה.